Print this page

(ב)קרוב אצלי Featured

 14 story

רֵעות גורן

אל יסכה הגעתי בתור מאמנת אישית לחתונה,אבל השיחות שלנו גלשו לא פעם לחיים שמעבר לדייטים. למשל, שבועיים לפני ט"ו באב, כשלא יכולתי להתאפק, והתחלתי לדבר על החתונה של מיטל. כלומר, גם קודם הזכרתי שיש לי אחות שעומדת להתחתן, אבל כעת סיפרתי שהיא צעירה ממני בחמש שנים, שהיא תמיד הייתה יותר מוצלחת, יותר יפה, יותר מבוקשת; שבכל דבר היא עקפה אותי – ברישיון נהיגה, בתואר, במציאת עבודה; שבתקופת הדייטים היו לה שתי הצעות בשבוע, וכל בחור שנפגש איתה רצה להמשיך; ושהנה, גם בקטע הזה, הכול הולך לה חלק בחיים, ועוד שבועיים היא מתחתנת.

יסכה הקשיבה בתשומת לב ושאלה איך אני מרגישה עם החתונה הזו. המבט שלה היה כל כך משתתף וכואב, כאילו האחות הצעירה שעומדת להתחתן היא גם שלה.

המבט הזה גרם לי לעפעף לרגע, אבל מיד אמרתי לה שאני יודעת שהכול משמיים. כנראה המסלול שלה אמור להיות קל, ושלי לא כל כך.

ושוב העפעוף הזה.

"זה מה שאת מבינה", אמרה לי יסכה, "אבל אני שאלתי איך את מרגישה". היא כבר דיברה איתי על זה כמה פעמים, בהקשר של בירור תחושותיי אחרי דייט. עצמתי את עיניי בניסיון לשמוע מה אומר בי הקול הפנימי. אבל משהו שם צעק חזק כל כך, שפקחתי אותן מהר בחזרה. "תראי", הסברתי לה, "מיטל הרי בעצם לא לוקחת ממני כלום. אשמתה שלי לא הולך בשידוכים? אשמתה שלה הכול מצליח תמיד? בכלל, אין אדם נוגע במוכן לחברו".

"עד כאן דברי שָׁנִי החכמה והמוסרית והמאמינה", חייכה יסכה. "כעת אני רוצה לשמוע את דברי הילדה שני". "לא בטוחה שכדאי לך", עפעפתי שוב, אבל זה כבר לא מנע את הדמעה, "זה יחריש לך את האוזניים".

"זו לא אני שצריכה לשמוע", יסכה הייתה רצינית. "את זו שחייבת לשמוע. תני לה לצעוק בתוכך כמה שהיא צריכה. אל תסתמי לה את הפה בתובנות של שכל ובמוסר. את מלאה בהם, והם גם יעשו את התפקיד החשוב שלהם, אבל לא עכשיו. כעת אל תעני לה בכלל. רק תהיי שם לשמוע אותה, מקסימום לשקף".

הורדתי שוב את הראש, נותנת לקולות לשטוף אותי. "זה לא פייר! זה לא פייר! זה לא פייר! זה לא פייר! זה לא פייר!" צעקה שם מישהי בפנים. צרחה. זעקה. לא אמרתי כלום. בתוכי ראיתי ילדה קטנה, רוקעת ברגליים, שטופת דמעות, והיא זועקת שוב ושוב: "זה לא פייר!" אחרי כשלושים-ארבעים פעם, אני לא מגזימה, היא החליפה ל"אני רוצה גם! אני רוצה גם!" ואחרי עוד ארבעים כאלה פרצה בבכי מר.

היו לי הרבה דברי חוכמה לומר לה, אבל הקשבתי ליסכה, ורק אמרתי: "את ממש כועסת ועצובה, מסכנה שלי. את רוצה גם. את מרגישה שזה לא פייר שרק מיטל מקבלת הכול ואת לא". הילדה הרימה אליי עיניים אדומות ונפוחות, וגל של רחמים שטף אותי. חיבקתי אותה חזק ואמרתי שאני מבינה אותה, וכל כך מצטערת. היא התרפקה עליי לרגע, והרגשתי איך כל איבריה מתרפים.

פתחתי עיניים גדולות ודומעות, אולי קצת תמהות. "אני מקנאה נורא", אמרתי ליסכה ששתקה כל הזמן. "אני משוגעת מקנאה!" ואז פרצתי בבכי.

היא קירבה אליי את חבילת הטישיו ואמרה בשקט: "זה כל כך הגיוני". לא נבהלה, לא אמרה ש"רקב עצמות קנאה", לא הדגישה שבתור אדם מאמין עליי להגיב אחרת. זה היה חדש בשבילי. "להפך, אם לא היית מקנאה הייתי חושבת שמשהו אצלך לא בסדר".

"אבל אסור לקנא", מחיתי. "נכון, אסור. אבל את מקנאה. אולי כי את בן אדם... כשתרגישי שאת אף פעם לא מקנאה, אשמח מאוד לשמוע ממך איך הגעת לשם, אם עוד תהיי בעולם הזה כדי לספר לי... בינתיים את עוד כאן, סימן שכנראה יש בך עוד כמה דברים לא מושלמים. כמו לכולנו".

ישבתי שקטה מאוד. גם כי הרגשתי שכדי לעכל את הדברים אני צריכה לתת להם לחלחל, אבל בעיקר כי הרגשתי מין שלווה כזו, ורציתי לתת לה מקום.

"איך מרגישה עכשיו שָׁנִי הקטנה?" שאלה יסכה אחרי שקט ארוך. עצמתי שוב עיניים וחיפשתי אותה. זה היה מוזר – היא אפילו לא ניגשה אליי. ראיתי אותה משחקת לה בנחת, עליזה ולא מוטרדת.

השעה שלנו עמדה להיגמר. "לא דיברנו הפעם כמעט על בחורים", יסכה אמרה, "אבל עשינו משהו חשוב, שקשור קשר הדוק לדרך שלך להכיר את עצמך, כדי להכיר נכון את בן זוגך בעזרת ה'.

"שימי לב לְמה שקרה פה. נתת לקטנה להביע את עצמה, ובעצם כך הרגעת אותה. ואותך. אל תצפי שהקנאה תיעלם עכשיו. אבל כשהיא תופיע, אל תסתמי לה את הפה. תני לה מקום, תביני שהיא קיימת, ואני מבטיחה לך שממילא היא תבעט פתאום פחות. אולי אפילו תגלי שאחרי שהיא אמרה את דברה היא קמה והלכה. ורק תזכרי, בסוף שני הגדולה אמורה להכריע מה עושים בפועל".

•••

זה עבד. רוב הזמן. ידעתי שאני מקנאה נורא, ושזה נורמלי, ובין לבין גם הזכרתי לעצמי – לא בתוכחה אלא בעידוד – כמה טוב לי בחיים וכמה ה' עוטף את צעדיי.

אבל ביום החתונה היה קשה במיוחד. לשמוע את ה"בקרוב אצלך" רב-המשמעות מכל הדודות והשכנות, ואז לראות אותן מסתודדות בצד, מנסות להיזכר בת כמה אני בדיוק, ולתהות אם אני יכולה להתאים לבן של קצנלבוגן. החזקתי מעמד די יפה, אני חושבת, אבל כשמיטל הזוהרת נפנפה לי בהתלהבות שאבוא לרקוד איתה במרכז המעגל, סימנתי לה 'רגע' בידי ונמלטתי לחדר הייחוד הריק.

ישבתי בקצה הכיסא ושיננתי לעצמי שזהו יומה הגדול, יום חגה, ושאסור לי להעיב עליו בשום צורה. הזכרתי לי שרק לפני שבוע צמנו בתשעה באב על המקדש שנחרב בגלל שנאת חינם, שהוא ייבנה בגלל אהבת חינם, ושלא חוכמה רק לדבר, וצריך גם לקיים. נזפתי בי שאני חייבת להתגבר על עצמי ולצאת, ואז כעסתי על עצמי שאני לא מקשיבה.

כל שיחות המוסר האלה לא הועילו. ואז נזכרתי ביסכה ועצמתי עיניים. בפנים הילדה הקטנה שלי הכתה בזעם על הרצפה. "חוצפנית! שלא תזמין אותי לרקוד! מה היא חושבת לעצמה?! אני שונאת – שונאת – שונאת – שונאת – שונאת אותה!" נבהלתי. אני? שונאת? דקה אחרי תשעה באב? את אחותי?! אבל החזקתי את עצמי חזק שלא לענות. נתתי לה לצעוק כאוות נפשה, ובסוף ליטפתי אותה ואמרתי לה שהיא נורא נורא כועסת על מיטל ושנורא קשה לה.

זה לקח אולי רבע שעה, ואז נעמדתי והבטתי במראה. האיפור היה במצב נוראי, אבל הרגשתי יותר טוב.

שני הגדולה והמכירה את כל מאמרי חז"ל נתנה עוד חיבוק לקטנה, ואז אמרה לה: "ואולי נלך עכשיו לרקוד למיטל?רק קצת, כי היא מתחתנת היום, וזה מצווה לשמח אותה". והקטנה, במפתיע, הסכימה.

זקפתי את הראש, סידרתי קצת את התסרוקת, וחזרתי לאולם. שנייה לפני שהצטרפתי למעגל, התזמורת התחילה שיר חדש: 'כל המשמח חתן וכלה, כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים'. הנגנים קפצו, שרו והשתוללו, ואני הרשיתי לעצמי לתת גם לקטנה שלי לרקוד, כמו שקטנות רוקדות. מיטל אימצה אותי בחיבוק דביק ולחשה בעיניים רכות: "בקרוב אצלך". הפעם, לשם שינוי, זה לא עצבן אותי, ושני הגדולה ושני הקטנה אמרו בפשטות "אמן".

 

מוקדש באהבה לשָׁני,

לכל מי שמחכה,

לכל מי שחושקת שפתיים ומשמחת אחרות בשמחתן,

ובעיקר – לכל מי שנלחמת ונופלת, נלחמת ומקנאה, נלחמת וקמה. אין עליכן!

אולי יעניין אותך גם