נפתח נראה Featured

 m 6 vered

הרב איל ורד

"נפתח נראה", הוא הפטיר לעברי, ולי קפץ הלב. מה נפתח ונראה? מה יש כאן לראות? מה הוא שם לי סימן שאלה כזה בסוף המשפט? יכול להיות שעוד פעם אני באותו סרט?

בסך הכול רציתי להרגיש קצת יראה באלול... מסביב הכול מלא בתשובה מאהבה, ושמחה והתוועדויות, ואור וטוב מבית מדרשו של הרב קוק ושל הבעל שם טוב ואדמו"ר הזקן. ואני, פתאום קפץ לי מין רצון לקצת יראה... איזו רעדה בלב, איזה מיתר רוטט.

אז החלטתי ללכת על זה סוף סוף. עברו כבר עשרים ושבע שנים מאז, אולי משהו הועם.

אבל ה"נפתח נראה" שלו זרק אותי בבת אחת לשם, עושה לי מין ניתוח לב פתוח, ומכניס לי את מידת היראה באופן שלא תכננתי.

חורף תשנ"ב היה מבורך מאוד בגשמים. סכר דגניה נפתח ושלג ירד ברמת הגולן ארבע פעמים, תוקע אותנו פעם אחר פעם בלי יכולת לצאת מהחור שבו היינו שנקרא סינדיאנה. גבעה חשופה מעל נַפַח, שהייתה הבסיס של פלוגת הצמ"פ חורף בגדוד 71.

החורף המבורך הזה ירד לנו על הראש במשך חודשים. ענן קבוע של ערפל, בוץ סמיך, טנקים רטובים ושוקעים בבוץ פעם אחר פעם, קור ועוד קור, ועוד כוויות קור. ובמילה אחת: סיוט.

הקיץ הגיע ואיתו גם השחרור, ואני החלטתי שהואיל והתפילין היו איתי לכל אורך החורף ההוא, וסבלנו יחד, הגיע הזמן לפנק אותן בבדיקה, כדי לראות שלא קפאו שם האותיות מרוב קור.

הלכתי למכון סת"ם סמוך לבית הורי, והפקדתי אותם לבדיקה.

"כמה ימים זה ייקח?" שאלתי, והבודק ענה לי – יומיים-שלושה.

בינתיים אניח את התפילין של אבא. אני פחות אוהב אותן, הן לא בדיוק בגודל שלי, וגם ישנות יותר, ובכלל – כל יהודי צריך שיהיו לו התפילין שלו, אבל זה רק יומיים.

כעבור יומיים הגיע הטלפון.

"תשמע, אני ממש מצטער אבל התפילין שלך פסולות"

"מה, הן נרטבו עד כדי כך?"

"לא, אין שום רטיבות, המצב הפיזי שלהן בסדר. הבעיה היא אחרת. הן פסולות מראש, מעיקרא... חסרה מילה שלא נכתבה. במקום 'והיה אם שמע' – כתוב שם 'והיה שמע'"...

את התחושה שהרגשתי ברגעים האלו לקח לי שנים להבין. זה קרה לפני כמה שנים, כשהעברתי סדנה לצוות חינוכי כלשהו, וביקשתי מהם לספר על כישלון חינוכי שהיה להם ומה הם למדו ממנו.

החורף המבורך הזה ירד לנו על הראש במשך חודשים. ענן קבוע של ערפל, בוץ סמיך, טנקים רטובים ושוקעים בבוץ פעם אחר פעם, קור ועוד קור, ועוד כוויות קור. ובמילה אחת: סיוט.

היה שם יהודי אחד מתוק שקראו לו הרב נתן. נמוך קומה, עיניים טובות ובורקות, לוהט באש חסידית, עם מבטא אמריקאי. נראה כאילו נחת לכאן היישר מעיירת הבעש"ט במז'יבוז', או מבית המדרש של רבי לוי יצחק.

הוא ביקש את רשות הדיבור והחל לספר במבטא האמריקאי שלו: "תראה, אני מלמד כאן חבר'ה שהגיעו מאמריקה, אבל אני גם סופר סת"ם ובודק, ומדי פעם התלמידים מבקשים שאבדוק להם את התפילין. אז פעם אחת בא אליי תלמיד כזה עם תפילין שכבר מבחוץ ראיתי שהן לא משהו. ויש משהו מעניין, בתור בודק תפילין, המטרה שלך היא למצוא טעות. ואם אתה מוצא טעות, אז, איך לומר את זה, אתה ממש שמח... כי הנה הבדיקה הייתה מוצדקת. ואצלו – התפילין היו פסולות מעיקרא. הייתה חסרה מילה".

כשהוא אמר את זה נזקפו לי בבת אחת האוזניים. הרגשתי כמו בסיפור ההוא על הבעל שם טוב, שאמר לתלמידו שיבוא יום והוא ישמע את הסיפור שלו מסופר מפי אחרים.

הרב נתן המשיך. "אז באתי אל התלמיד ואמרתי לו, ככה בהתלהבות, 'יו נו... יור תפילין איז פסולות מעיקרא, הייתה חסרה מילה'.

"בבת אחת ראיתי איך הפנים של התלמיד ממש נפלו, והוא אמר לי 'אתה יודע רבי, התפילין האלו היו של סבא שלי'. ואני הרגשתי", אמר רבי נתן, "שאני לא רק פסלתי לו את התפילין אלא פסלתי לו את סבא שלו, וגם אותו. סבא שלו היה מי שחיבר אותו ליהדות, וכשהוא התחיל לחזור, הוא לקח את התפילין של הסבא, ודרכן הוא חזר... אמרתי לעצמי – למה הייתי חייב לומר לו שהן היו פסולות מעיקרא? יכולתי לומר לו שהן כבר ישנות ויש אותיות שתכף ידהו, וכדאי להחליף. אבל כשפסלתי לו אותן מעיקרא, הרגשתי שפסלתי אותו". סיים הרב נתן.

"פסלתי אותו". הדהדו באוזניי שתי המילים. ופתאום הבנתי מה הרגשתי. לא התפילין פסולות. אתה פסול. מין דחייה כזו. סטירה לפנים. ולא שלא היה לה על מה להתבסס. הימים היו ימי ישיבה ראשונים, והיו בהם מחשבות רבות על העבר, על איך נראו החיים עד עתה ואיך הם אמורים להיראות. ופתאום טלטלה כזו.

אבא שלי, כשראה בצערי אז, ניסה לנחם אותי: "נו, מה קרה, חסרה אצלך המילה 'אם'... אין לך ספקות, אין לך אולי, אתה ישר שומע בקול ה' בלי אם ובלי אולי". הוורט הזה דווקא נגע בליבי וניחם אותי קצת. אבל עדיין התפילין פסולות מעיקרא.

טוב, קמתי מעפר, מה שנקרא... החלפנו פרשיות, הפעם מסופר מהודר ומשובח, עם בדיקה אחרי בדיקה לראות שלא חסרה שום מילה, והכתב מאושר ומהודר. על הדרך החלפתי גם רצועות ובתים, ואפילו עשיתי בר מצווה קטנה בישיבה. קניתי כיבוד, עליתי לתורה, זרקו קצת סוכריות, ואמרתי דרשה. בר מצווה בגיל עשרים. לעולם לא מאוחר, ותמיד אפשר לתקן. בלב שלי צחקתי שבכל אותן פעמים שיצא לי להניח תפילין שלא שלי, והייתי מייסר את עצמי שיהודי צריך להניח את התפילין שלו, ואיך קרה לי ששכחתי אותן בבית ועכשיו אני צריך טובות מחברים – אז כל הפעמים האלה היו כנראה הפעמים היחידות שהנחתי תפילין כשרות...

עם השנים הייתי אוסף נחמות לפצע הזה. פעם אחת שמעתי סיפור על רבי לוי יצחק מברדיטשוב שאיים על הקדוש ברוך הוא שאם לא ימחל לישראל – הוא יפרסם ויודיע בעולם שהתפילין של מרי עלמא פסולות הן. שהרי תפילין שלו מה כתוב בהן? "מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ". ואם לא ימחל להם, חלילה לא יהיו ישראל בארץ. חייכתי. אמרתי בליבי לקדוש ברוך הוא – כדאי לך לשמוע לרבי לוי יצחק. תפילין פסולות זה צער גדול מאוד, עדיף לך למחול להם.

עשרים ושבע שנים עברו מאז, ומזה זמן אני משתעשע ברעיון לבדוק את התפילין עוד פעם. אמנם תפילין בחזקתן עומדות, ואין צורך לבודקן אם יודעים שהן כשרות. ואני – בדיקה אחת הספיקה לי. הן כשרות. מהודרות. מה אני מחפש לעצמי צרות... אך הרצועות הכריעו. עשרים ושבע שנים עשו את שלהן והן התחילו להיפגם, והגיע הזמן להחליף אותן. ואם כבר מחליפים, וחודש אלול היום, ואני מחפש קצת יראה בכל זאת, וכתוב שחסידים ואנשי מעשה בודקים את התפילין בחודש אלול... אז אולי הפעם נעשה משהו אמיץ. אמנם איני חסיד ולא איש מעשה, אבל בחודש אלול אני מנסה להתחפש לאחד כזה.

וככה מצאתי את עצמי בפתח מכון הסת"ם, יושב מול המגיה, והוא מחייך אליי ואומר "טוב, נפתח ונראה", ומשם ברצף סיפורים על דברים שהוא ראה לאורך החיים, ועל סוגים מסוגים שונים ומשונים של פסולים.

הוא את הסיפור שלי לא ידע. אבל אני ידעתי... ובאותו רגע הבנתי שסידרתי לעצמי יופי של יראה.

יומיים. יומיים של מחשבות. של זיכרונות. של תשובה. של תפילה גם על הימים ההם, וגם על ההווה. התרצה את תשובתי? יומיים עם תפילין שהואלתי לשאול מהבן שלי... הרצועות שם עוד חדשות קצת וחורצות את העור שלי, ההיקף של הראש קצת לוחץ עליי, ומדגיש לי עוד יותר את הלחץ שבו אני נתון.

יום דין. מישהו בודק אותך. עובר על אותיות חייך. בודק אם אין בהן פגם, חיסרון או סדק. מישהו פותח את התיבה הכמוסה ביותר. זו שאיתה שפכת שיח שנים רבות כל כך. זו שהייתה על ליבך, והרגישה בו את כל התחושות. זו שהייתה על ראשך ועברו דרכה כל המחשבות. כמה סודות טמונים בקופסה הזו, כמה חיים. ועכשיו היא בבדיקה. החיים נבדקים דרכה. זה הכי אישי. ומישהו בודק לך את האישי הזה. ואולי זה הפירוש הכי פשוט ל"ספרי חיים נפתחים". הספרים המגולגלים האלו, הנסתרים, שדרכם אפשר ללמוד כל כך הרבה על החיים. ואני, עוד מהדהדות בי המילים של הרב נתן "לא פסלתי את התפילין, פסלתי אותו".

עשרים ושבע שנים עברו מאז... התרצה את תשובתי?

הפעם לא חיכיתי שיתקשר אליי. אם זה יום דין, אז צריך לדעת לעמוד בו. התקשרתי בעצמי.

"אה שלום וברכה, התפילין שלך מוכנות". אני, מילה אחרת הייתי מבקש לשמוע. לא מוכנות ולא תפורות.

"אבל מה מצבן?"

"מצוין... ספרדי מהודר. אמרתי לך – הן מוכנות".

לשון של זהורית, אדומה ומאיימת, נהפכה לי באחת ללבן, וימי דין נתהפכו לי לרחמים מרובים. סגרנו מעגל.

בצהריים כבר הייתי אצלו. אוסף את התפילין בחיבה יתרה, בודק את הסגירה ואת הצביעה, ובוחר רצועות חדשות.

בבוקר אני מתעורר בהתרגשות כמו של נער בר מצווה. התפילין מחכות לי, ואיתן הרצועות החדשות. אני מזדרז לבית הכנסת, פושט מהר את השרוול עד למעלה, ונזכר ביצחק שפשט צווארו לעקדה. מנסה להסתדר עם הרצועות החדשות שעדיין לא מבויתות, לא מכירות עדיין את תבנית היד או הקופסה. והן משתוללות לכל עבר. רגע רגע, אני אומר להן, לא להתפרע פה, הנה תכף נסדר אתכן – והן נעתרות בסוף, מרכינות ראש ומכונות להיקשר. כנראה גם הן מתרגשות, לא רק אני... מהדק ונאנח קצת מהצביטה הזו של העור החדש על היד. אבל הכאב הזה הוא ענוג. ואני מהדק עוד קצת, צורב לתוכי את מתיקות הדין הנהפך לרחמים. הסימנים נחקקים בגוף אבל מחלחלים לעוד מקומות, והכאב של הרצועות הולך ומוחק את המילים "פסול, מעיקרא". רצועות לשון רצון, עולה לי פתאום מחשבה, רצון עליון, מחודש, וקול אחר נשמע באוזניי, מבעד לעשרים ושבע שנים – "מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ"

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
חוזרים לתוכנית אלון

  מאמר מאת ח"כ מוטי...

הסמארטפונים כאן כדי להישאר

  מאמר מאת הרב יניב...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

דניאל 055-920-5666

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם