סיפור לראש השנה

mu13story

הרב אמיר דומן, כוכב השחר

 

וכחלום יעוף

לע"נ שולי גל-גלוזר האינסופית

חיים היה חלום ילדוני, מאז שנולד. מאז ומעולם, בעצם.

הגננת שהגשימה את חיים וחבריו החלומות בראשית חייהם, אמרה כך תמיד להוריו, והייתה מוכנה להניח את כבודה המקצועי למבחן בנושא זה:

"חיים הוא חלום מיוחד. הוא ילדוני. אל תנסו להתווכח עם המציאות. זה לא יעבור לו כשיגדל, זה רק יחמיר ויתחזק. התנגדות והכחשה רק יהפכו אותו לאובססיבי. עכשיו עופו ותנו לי לעבוד. יש לי עוד עשרה חלומות להגשים פה, ואתם יודעים שאצלי רואים תוצאות". הם ידעו. בשביל זה הם שילמו יפה מאוד לגן הפרטי שלה.

החלומות הכבודים והמהוגנים, הוריו של חיים, לא אבו להתנחם.

"חלום ילדוני? חיים שלנו? זה סיוט. חלום בלהות. בעצם, אפילו חלום בלהות עדיף מחלום ילדוני". נו, טוב, הם באמת היו חלומות כבודים מאוד. אבא של חיים היה מהפכן דגול, חתיכת חלום שאפשר להתכבד בו בכיף, איזה שלושים-ארבעים שנה, להרבה-הרבה נשאים. דורות יכולים לעבור עד שהטפילים האלה, הנשאים, מצליחים להגשים אחד כמוהו (או לא). וכשהם מצליחים (או שלא) – טוב, נו, זה סופו של כל חלום – להיפתר. זכה – נפתר בשיבה טובה. לא זכה – לפחות הותיר חותם, שריטה צורבת.

אמא שלו הייתה מוזה ידועה, שידעה לטפל במקביל בהרבה מאוד נשאים, נוגעת-לא-נוגעת בהם, נוגעת מספיק כדי להחזיק אותם קצר, שבויים בחלומם (הלוא הוא – היא), ולא נוגעת, מספיק בשביל שלא להיפתר להם בקלות, בחד-משמעיות, בקיצור ימים ושנים חלילה. הפרנויות צרות העין ריכלו עליה, כמו על כל ידוען. אמרו שיש לה כ"ד פתרונות-תעתועים למכור לנשאים האומללים שלה על כל ניסיון פתירה תמים מצדם, כך שעל מועד פתירתה המיוחל אפשר רק לחלום באספמיא. בתכל'ס, אפילו הם, האספמים, המפורסמים בתחזיות הקולעות שלהם, לא ממש הצליחו לראות איזה ענן באופק של אמא של חיים.

"איזה עתיד יש לילדוניים?" הם קוננו. כמובן, אף פעם לא היה אכפת להם מילדוניים של חלומות אחרים, עד שנחתה הצרה אצלם בחצר האחורית. מבחינתם לילדוניים אין גם צורך בשם פרטי, שהרי הם לא מגשימים כלום ספציפי אף פעם, סתם דברים מעורפלים. אבל חיים וחבריו מצאו בתוכם מציאות נוספת של קיום אפשרי: הם גילו אהבה בתוכם, אהבה אחרת. מלבד אהבה עצמית, אהבת הקיום, כמו לכל החלומות, הם מצאו שחלומם הוא להעניק אהבה. להגשים את עצמם היה בעצם לתת את עצמם לנשאים שלהם, להתגשם להם, ועד הסוף".

"איזה עתיד יש לילדוניים?" הם קוננו. כמובן, אף פעם לא היה אכפת להם מילדוניים של חלומות אחרים, עד שנחתה הצרה אצלם בחצר האחורית. מבחינתם לילדוניים אין גם צורך בשם פרטי, שהרי הם לא מגשימים כלום ספציפי אף פעם, סתם דברים מעורפלים כמו: "להיות מאושר!" "שיאהבו אותי!" "די, שייגמר כבר, א-לוהים!" וכאלה. פחח. אלה לא מתבגרים לעולם, הילדוניים. לא לומדים להתגשם כמו שצריך, בכבוד. ועכשיו חיים שלהם? חיים הוא חלום שאין לו ולא יהיה לו פתרון? ממה הוא יתפרנס אחרי שהם... נו, ייפתרו? ואיך, שרעפים אדירים, ימצאו לו שידוך?!

"בינינו, זה בא ממך, את יודעת. גם את מוכרת לוקשים לקליינטים שלך, הנשאים", אמר פעם אבא של חיים לגברת שלו בחיוך מר. "אף פעם לא משהו פתור, או משהו שאפשר לפתור".

"קצת בחיי, נודניק? אתה יודע שזה לא אותו הדבר. הנשאים האלה כאלה חלשים, אני מתגרה בהם, כאילו יש מצב להתגשם, אבל לעולם אני לא מרשה להם לפתר אותי. הם עובדים אצלי, לא אני אצלם. אני משחקת בהם, יקירי. אבל חיים –" (אנחה), "הילדוניים האלה פשוט –" (צמרמורת) "נותנים לנשאים האלה לשחק בהם! הם מתמסרים אליהם! פשוט שיגעון, מחלה, חיים בסרט!" (והתייפחות:) "חיים שלי בסרט, אההה..."

חיים וחבריו הילדוניים לא היו טיפשים, אם שאלתם. גם לא מרדנים בהכרח. הם פשוט נתנו את הדעת על אופן אחר של קיום, ועל אפשרות התגשמות שונה ממה שלימדו ברוב המכללות. התקן החינוכי הרגיל לחיי חלום נורמליים היה כזה: חלום נולד (אין מה לעשות נגד, קורה, אומרים שזה בא מאהבה, גם לחלומות מותר לחלום), מתיחת איברים ראשונית ורכישת מיומנויות בסיסיות בגן וביסודי (עם קצת פינוק, למה לא). אחר כך בא שלב המיון למגמות: חלומות רגשיים (התאהבות, נקמה, נחמה, בלה בלה. מגוון סביר, סיכון קטן, רווח מינימלי. למסיימי המגמה לא צפוי מעמד גבוה בחברה החלומית); חלומות מעשיים (להצליח בבחינות, לקנות אוטו, לקנות אוטו אחר, בית אחר, אישה אחרת, להביא ילדים, לא אלה, אחרים, לחתן אותם, למצוא עבודה, למצוא תרופה, לא למות עדיין, למות כבר, ללמוד אנגלית ספרותית, עץ. עץ. מגוון אינסופי, הצלחה די מובטחת, רווח סביר עד סביר פלוס למתמידים, מעמד חברתי איתן); חלומות אידיאולוגיים (לשנות את העולם, לשנות את אשתי, למצוא תשובה, לחנך את הילדים אבל כמו שצריך, למצוא חן בעיני הבורא מכל מיני סיבות, וכו' וכו'. מגוון לא ברור, הצלחה למוכשרים, רווחים בשמים – אם, ושוב – אם לא נופלים באותיות הקטנות של ה"ושברו", שמופיעות תמיד ברשימת תופעות הלוואי של "החלום" המדובר); ויש, כמובן, חלומות שווא, ובהקיץ, וחזון, וחלומות אמנותיים, ושרוטים, וחולניים, ואמוניים, שאפשר ללמוד להתגשם אותם במכללות נישה והתמחויות מתקדמות, אבל למה להכביר מילים. הנרטיב בכולם די דומה, או במילים אחרות – המודל העסקי.

לאן אתם פורחים?

זה ככה: חלום חי כל עוד הוא נחלם על ידי נשאיו. והוא נחלם להם כל עוד לא נפתר להם והתגשם (או נשבר, סוג של התגשמות שלילית). הרעיון הוא לתפוס נשאים מתאימים, לטפח ולעודד אותם לחלום אותך מבלי להתגשם להם מהר מדי. זה המתכון לחיים ארוכים, חיים של טובה, חיים של פרנסה. יש בזה המון שיטות וחכמה, זו עבודה מלאה פרטים קטנים ועקרונות גדולים, פיתוי אינסופי, סיפוק, שעמום, שמחה, כאב – הכול יחד. בקיצור: אלה החיים.

הלאה: יש לך ערמה של נשאים שאתה מטפח? אתה יכול לקנות אִתם במכולת. להעניק אותם (או נתחים מהם) לחלומות אחרים שאתה זקוק לסחורה שלהם, לחלומות שהם יודעים למכור. להורים של חיים היו המון נשאים, והם יכלו להרשות לעצמם חינוך פרטי לחיים שלהם, בלי למצמץ. לא לכולם יש כזה מזל, יש חלומות שבקושי גומרים את החודש, חלומות מובטלים, וחלומות שהידרדרו לרחוב, להתמכרות לאשליות (שמותרות באופן חוקי להימכר רק לנשאים, כי למי אכפת מהם, אבל תמיד אפשר למצוא בשוק השחור), שלא נדע. ואז, כמובן, יש כאלה חלומות שחיים מהצרות של חלומות אחרים, מה שלומדים במגמה שכונתה בלעג: פסיחולומיה.

אבל חיים וחבריו מצאו בתוכם מציאות נוספת של קיום אפשרי: אחרי כל המאמצים להסתיר ולטשטש מהם את המשמעות העירומה של התחושות שליוו אותם מילדותם, הם גילו אהבה בתוכם, אהבה אחרת. מלבד אהבה עצמית, אהבת הקיום, כמו לכל החלומות, הם מצאו שחלומם הוא להעניק אהבה. להגשים את עצמם היה בעצם לתת את עצמם לנשאים שלהם, להתגשם להם, ועד הסוף. אהבה שלא תלויה בשום דבר, חסד של אמת גמור, בלי תשלום ותמורה. אבל את זה לא למדו בשום מקום שרצה לקבל תקציב. זה היה טאבו שבטאבו. כפירה בעיקר שבעיקר. ולמה קראו להם ילדוניים? כי תופעה דומה נצפתה אצל הנשאים, ביחס של אלו מהם שנקראו בדרך כלל "אבא ואמא", לאלה שנקראו "מתוק שלי", "כפרה", או משום מה "חיים שלי", גם כששמם היה אחר. חיים וחבריו מצאו שהם מתייחסים לנשאים שלהם כמו לילדים שלהם. עד כלות. כך שלא פלא שהחברה שלהם, החלומית, דנה אותם לכותרת הקשה: "אובדנות".

אבל חיים וחבריו (כשסופסוף מצאו חברים שכמותם), הרגישו שהם דווקא חיים ממש חזק. ושמח להם. ואפילו מאושר כשזה מצליח להם, ועצוב כשלא. ואמא של חיים אולי צדקה כשקוננה על הילדוניים שהם מתגשמים לנשאים "שלא רוצים כלום ספציפי", אבל טעתה בגדול כשלא ראתה שמעבר לכל הכלומים הספציפיים שהיא ובעלה הכבודים מאוד וחבריהם ידעו לתת, גם הנשאים וגם הילדוניים רק רצו חיים, יהיה אשר יהיה החלום הספציפי (רגשי, מעשי, אמנותי, דתי, אידיאולוגי, חולני אפילו), אבל לחיות! לעוף! להיות מלא, לא מרוקן, לא תלוש, לא אמורפי, כן מחובר, מחובק, אהוב, אוהב, אפוף טוב, רק לחיות, במלוא המשמעות, בלי שום ספק ומחיצה, בלי תירוצים והוכחות. בדיוק כמו ילד של אבא ואמא, חיים שלי, כפרה, יהיה טוב, רק טוב, אל תפחד, אני כאן אתך, כמה טוב לנו אתך, כולנו כמהים לאותה אהבה, חולים אותה אהבה, בוא נבכה, בוא נדבר, בוא נעוף רחוק, לא לא לא ינצחו אותנו, בלי תמורה, בחסד גמור של אמת.

אז חיים וחבריו דווקא עובדים קשה, אם שאלתם, פרנסה לא חסרה להם, והשידוך מתוק מדבש ותפוח, בלי עין הרע, כדגים הללו. גם אבא ואמא שלו כבר מצליחים להשוויץ בו בלי יותר מדי אנחות, וכבר חולמים על נכדים, מה יש? גם לחלומות כבודים מותר קצת אהבת חינם, אחרי הכול אנחנו כאן, בתיבנה ותיכונן, לא באספמיא.

חולמים חיים. מישהו לעוף אתו?

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
חברים של הים

  איך מתמודדים עם סכנות...

כוח הצבא הוא ב'יסוד'

  הרב יעקב עדס במאמר...

הפרסום בעולם קטן עובד

האתר החדש של עולם קטן

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-662190

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם