תסביכי גינה ומועקת הסדר

8 books

דוד שמחון

שני ספרים שמתאימים בדיוק לפסח, אחד על החוץ ואחד על הפנים - גינה ובית:

גינת בר, מאיר שלו. הוצאת עם עובד: תשע"ז

אני שונא דשא סינתטי. זה מעצבן אותי באופן אישי. אני יושב עם הדשא הצהוב שלי, מלא הקרחות, משקיע ים כסף כדי להשקות אותו, עושה מדי פעם את המלאכה השנואה מכול של כיסוח דשא ואלה באים, מדביקים כמה יריעות פלסטיק וחושבים שיש להם דשא. והוא תמיד ירוק ונוצץ. ומת. אוי כמה שהוא מת. האמת שאני די חדש בקטע של גינה. כלומר, גדלתי כל חיי ליד הגינה המטופחת של ההורים שלי, אבל גינה ממשית משלי יש לי רק שלוש שנים. עוד לא טעמתי דבר מפרייה, אבל בינתיים אני נהנה ממנה מאוד. קשה לתאר את השמחה כשמגלים שעוד איזה פרח צץ, שהיסמין והמורן גבהו בעוד כמה סנטימטרים ושאחרי כמה שבועות שלא שמתי לב אני פתאום מגלה שהתאנה קפצה בעוד ראש למעלה. הגינה נהיית סוג של מטרונום לחיים שלי. מסכנים הסינתטיים.

זה הנושא של הספר הזה 'גינת בר'. הגינה היא גיבורת הספר והיא הדמות הנערצת כאן. מאיר שלו, שעד היום הגיש לנו ספרי ילדים נפלאים וספרי רומנים מצוינים למבוגרים יותר, מביא כאן ספר מסוג אחר לגמרי. ספר נהדר, מותח ומרגש על רקפות, עצי לימון, מרווה, חצבים, לוע הארי ואפילו אמן אורח - קיפוד. קשה להאמין כמה עלילות, התרגשויות וציפייה צמחים מסוגים שונים יכולים לספק בספר.

הגינה של שלו נמצאת על גבול עמק יזרעאל. הוא כמעט לא יכניס אותנו הביתה, אבל מספיק לקרוא את הסיפורים על הגינה. פרק אחרי פרק נכיר את הדמויות, את התפתחותן, את המזימות והמאבקים, את רגעי החסד ורגעי האכזבה - כשכולם רק צמחים שונים. האמת היא שמאיר שלו לא סובל גם דשא רגיל - את המדשאה שלו הוא ייבש וחיסל. הגינה שלו היא גינת בר. הוא לא מגדל בה צמחים מבויתים ומתורבתים, זו גינה מקומית. הוא בהחלט מתערב בגידולה, מעודד את הצמחים שהוא חפץ ביקרם ואפילו משקה אותה מדי פעם - אבל הצמחים שלו הם רק כאלה ששייכים לכאן ושזה ביתם האמתי. הספר הזה יעשה חשק לכל אחד להסתובב בגינה שלו ולהתחיל להסתכל עליה במבט חדש ומאוהב.

קשה להאמין כמה עלילות, התרגשויות וציפייה צמחים מסוגים שונים יכולים לספק. ספר מותח ומרגש על רקפות, עצי לימון, מרווה, חצבים, לוע הארי ואפילו אמן אורח - קיפוד

החיים של רובנו הלכו והתרחקו מהאדמה. מעולם שבו כמעט כל אחד היה חקלאי או לפחות גידל קצת ירקות בגינה שלו, עברנו למציאות שכיום יש בישראל פחות מ-4% חקלאים. הגינה היא מה שמזכיר לנו שעדיין יש אדמה ושעדיין יש טבע. הגינה מחברת אותנו לגשם ומחייבת אותנו להביט אל השמים, היא מחברת אותנו ללוח הזמנים של העולם - של עונות השנה, של יום ולילה ואפילו של שעות היום. הגינה, וזאת בתנאי שהיא גינת בר, או לפחות קצת גינת בר - מחברת אותנו לאזור שבו אנחנו גרים, לגובה שלו, למדרון או להר שעליו אנחנו יושבים. דרך הגינה אנחנו מתחברים קצת לבעלי החיים שמסתובבים לידנו ובעצם לכל הטבע, שבסוף אנחנו חלק ממנו. מאיר שלו לא מציין את זה, אבל איכשהו נראה לי שכאשר מחוברים יותר לאדמה - מחוברים יותר לא-לוהים. ובכלל, ואת זה כן מרגישים חזק מאוד בספר, מתברר שהאדם הוא לא מרכז העולם והוא בטח לא הדבר היחיד בעולם. יש מערכת שלמה, ענקית ומופלאה שמתנהלת סביבנו, ואנחנו לא תמיד הכי חשובים בה. אז בסוף זה ספר על אמונה וענווה.

אבל יש בכל זאת משהו קצת מעיק בספר.עוברים פרק ועוד פרק וכמעט אין אנשים נוספים בגינה הזו. פתאום עולה תמונה בודדה מאוד. אני לא כותב את זה כאן כי אני מוטרד מחייו של מאיר שלו, זה לא תפקידי היום (אף שזה כן קצת כואב), אני מוטרד מכך שאיכשהו מטפחי גינות הם לא פעם אנשים בודדים משום מה. 'הענק וגנו' הופך למציאות. אני לא יודע מה בא קודם - האם מי שחשובה לו מאוד הגינה שלו מרחיק אנשים מעליו, או שאנשים בודדים פשוט מוצאים את האושר והעושר בחייהם בין האזדרכת למריצה. אני בטוח שאהבה לאנשים ואהבה לצמחים יכולות ללכת יחד, אף שהספר הזה לא מביע אופטימיות בעניין הזה.

הספר מומלץ מאוד. באמת סחתיין על מאיר שלו. הוא מצליח להכניס את כל יכולות הסיפור שלו אל האדמה ולהפוך לה ולנו את הקרביים. אז אנחנו בתקופה בשנה שהטבע צוהל בה בכל פה. הגינות של כולם נראות עכשיו נהדר. בואו נצא אליהן, ננסה להתחבר לקצב החיים שלהן ואולי נקבל מזה קצת השראה לחג החירות. איך שיופי יכול לרפא. חג שמח!

---

שמחה בלב - אמנות סידור הבית - המדריך המעשי, מארי קונדו. אחוזת בית הוצאה לאור: תשע"ז.

ספר ההמשך לרב-המכר שכבר דובר בו כאן "סוד הקסם היפני", שבו מלמדת כוהנת הסדר היפנית מארי קונדו כיצד לערוך בבית סידור מקיף שישנה את פני הבית והחיים - ישאיר בית מסודר תמידית ויאפשר חיים מלאי שמחה ואושר.

קונדו חוזרת שוב, הפעם עם מדריך מעשי - היא פורטת את השיטה לפרטים, מהדרך לקיפול תחתונים ועד האופן שבו יש לסדר את הסכו"ם. מוסיפה טיפים מעשיים, מגישה איורים חביבים ומתבלת בסיפורים.

כשסיימתי את הספר הראשון, חשבתי לעצמי שקונדו צודקת ושאכן יש קשר הדוק בין הסדר בבית ובין הסדר הפנימי ומידת האושר בחיים. ואז עשיתי עם זה את מה שאני עושה בדרך כלל - כלום. הבית שלי נשאר כשהיה, ואני נשארתי מאושר כשהייתי.

עכשיו שיצא ספר ההמשך תהיתי אם יש בכלל סיבה לקרוא אותו - לא נראה לי שיש סיכוי שאיישם את השיטה. אני די מרוצה מהבית שלי ומרמת האושר שלי בחיים ובעיקר אין לי כוח או סבלנות לצאת למבצע משנה חיים. אפילו את פסח, שמאז הילדות שלי היה חג הניקיון והסדר השנתי, ושבו נהגתי לעבור על כל הארונות בבית, למיין מסמכים, להיזכר באלבומים הישנים ולמסור שקי שקיות של בגדים - אפילו על החגיגה הזאת ויתרתי, ועברתי לניקוי המינימלי של המטבח.

בכל זאת קראתי - הסתקרנתי לראות מה כבר יש לחדש ולהוסיף. אז דבר אחד שאני יכול לומר זה שגברת קונדו היא קצת אובססיבית, ושיש לה נטייה לקחת את הסיפור הזה של הסדר בבית למקום קיצוני (ולעתים מעורר גיחוך) שמרחיק אותי מהאפשרות (הלא סבירה) לצאת למסע. וחשבתי גם שיש לאנשים מסודרים ונקיים נטייה להיות מאוד צודקים ומתנשאים על כל המבולגנים והמלוכלכים (ולאחרונים יש רגשי נחיתות) ושדי עם זה.

אך יש לי גם דברים אחרים לומר - קונדו עשתה מחקר מקיף חיים בתחום, דבר מרשים בפני עצמו, והגיעה לכמה תובנות מעניינות:

"סידור הבית הוא התעמתות עם עצמנו. ניקוי הבית הוא התעמתות עם הטבע". היא אשכרה צודקת. אני האויב של הבלגן, ואני האחראי הבלעדי לרמת הסדר בבית. הלכלוך המצטבר לעומת זאת הוא כוח טבע. אין לי אחריות ביחס אליו ואני פשוט צריך לנקות אותו בלי מטענים רגשיים. ועוד היא צודקת - שאם הבית מסודר אז הניקיון הוא ממש בקטנה. זה כמו האנשים שמביאים מנקה הביתה ומסדרים לקראתו את הבית. זה כבר יוצר הרגשה טיפשית: הם עשו את כל העבודה הקשה, ולמנקה נשאר רק להעביר את הסמרטוט. על זה הם משלמים לו?

היום אני מוצא את עצמי עושה אותו דבר לילדים שלי. זורק להם את היצירות מהגן ואז שורק בתמימות כשהם מחפשים אותן בכל הבית. קונדו מבהירה באופן חד-משמעי - כל אחד יכול לגעת רק בחפצים שלו. מי שחשוב לו הסדר, שיסדר את חפציו וישמש שמש לעמים

קונדו מתמודדת גם עם שאלה חשובה - השיתוף של בני הבית במלאכת הסדר או חוסר שיתוף הפעולה שלהם. נזכרתי באמא שלי יוצאת למבצע סדר וזורקת לי סוודרים אהובים כי הם כבר 'שמעטע'. כמה שזה עצבן אותי אז. היום אני מוצא את עצמי עושה אותו דבר לילדים שלי. זורק להם את היצירות מהגן ואז שורק בתמימות כשהם מחפשים אותן בכל הבית. קונדו מבהירה באופן חד-משמעי - כל אחד יכול לגעת רק בחפצים שלו. מי שחשוב לו הסדר, שיסדר את חפציו וישמש שמש לעמים. ואז שיפנה את האנרגיות שלו לניקיון ויכבד את הבלגן של שותפיו לחיים במרחבים האישיים שלהם. התרשמתי.

ומעבר לכל זה, קונדו משכללת את יכולת הזיהוי של תחושת השמחה ומדייקת בה. היא טוענת שהקריטריון שעל פיו יש להחליט מה להשאיר בבית הוא תחושת השמחה שהוא מעורר בלב, ושכל דבר שלא משמח באמת יש לזרוק או למסור. זה משהו שהייתי רוצה להתמקצע בו בבית ובחיים - לשים לב מה משמח אותי באמת. אני לא מתחייב שאזרוק את כל מה שלא מה משמח אותי ושאעשה רק מה שמשמח אותי, יש לי גם חובות ומצוות ועברות; אבל תשומת הלב למה שאני מרגיש ביחס לדברים והיכולת לזהות מה משמח יותר ומה פחות - היא חשובה ומפתיעה בעצְמוֹת שלה.

אולי זאת המשמעות הפנימית של השיר "שמחה רבה שמחה רבה אביב הגיע פסח בא".

 

 

atarMbaolam

 

 

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
מתקפה גרעינית

  ד"ר יוסי לונדין בעקבות...

לא תחמוד

  הרב יהודה ברנדס על...

הפרסום בעולם קטן עובד

האתר החדש של עולם קטן

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-662190

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם