מה טוב בספרי שואה?

12 books

דוד שמחון

אם אתם לא בעניין של ספרי שואה, אתם מפספסים את הנקודה

יום השואה תשע"ז. אני מסתכל על רשימת הספרים שאני עומד להמליץ עליהם. קשה לשפוט ספרי שואה, בוודאי כאלה שנכתבו בידי ניצולים או בידי צאצאיהם. אבל בכל זאת, אני חייב להעיר שתי נקודות שמטרידות אותי.

הראשונה קצת מביכה ואולי אפילו לא ראויה בפתח פינה כזו, פינה שמוקדשת לספרי שואה שתיקרא יומיים בערך לפני יום השואה. אבל בכל זאת - אני מודה שאני בספק אם מישהו יקרא את כל ספרי השואה שיוצאים מדי שנה. אני מאוד מאוד מקווה שאני טועה ובהחלט מקווה שהפינה הזו תעזור קצת לכך שספרי שואה ייקראו מעט יותר, אבל בכל זאת אני מחזיק את הספרים ביד ומתבאס. אני חושש שמעטים מאוד יקראו אותם. זו תופעה מכוערת וכואבת, אבל נראה שהחברה הישראלית מתחילה להתנהג כאילו היא מגיעה למיצוי. יום השואה מצוין כמצוות אנשים מלומדה וכל מי שלא ממש חייב, שזה בערך מי שאינו תלמיד או מחנך, מנסה פשוט להתחמק ממנו או לעשות במהלכו את המינימום. אולי זה טבע העולם אבל בכל זאת נראה לי שאסור להפוך את היום הזה מהר כל כך ליום חול.

הספרים ממשיכים לצאת כי יש אנשים שעדיין דחוף להם לומר משהו, לספר משהו או לנסות שוב להסביר את מה שאי אפשר, השאלה היא האם יהיה מי שיקרא אותם. זו חובה שמוטלת עלינו, על החברה - כקוראים וכמקשיבים. אולי זה מעיק לפעמים וגם קצת מייגע, אבל זיכרון הוא לפעמים פשוט חובה, וגם חובה צריך לעשות עם כל הלב.

יום השואה תשע"ז הוא יום השואה הראשון שאציין לאחר שסבי, ניצול אושוויץ, נפטר. מאז גיל תיכון נהגנו כל הנכדים ללכת אליו בכל יום השואה אחר הצהריים לשמוע אותו מספר לנו על השואה - השואה שלו והשואה בכלל. היו שנים שהיינו צריכים לתפוס זמן ביומן שלו שבועות מראש, כי הוא היה נודד ביום השואה במקומות רבים להרצאות וסיפורים. עם השנים הצטרפו עוד נכדים ואחר כך גם נינים. הסיפור שבשבילנו כבר היה לפעמים קצת מוכר, תמיד קיבל מבט חדש של נין נוסף שהתבגר מספיק ופתאום הצליח להקשיב לסיפור באמת. שמתי לב שגם אני, אף על פי שהרבה פעמים כבר הכרתי את מה שסבא שלי סיפר - אם הקשבתי באמת ובמבט חדש - הסיפור שוב ריתק אותי עד העצם וטלטל את חיי.

זו האמת - האמת היא שאם השואה כבר משעממת אותי, זה אומר שהבעיה היא בי ולא בה, שאני הפסקתי להתחדש ולהסתקרן. אז גם בשביל הילדים החדשים וגם בשביל הילדים הוותיקים, צריך להתאמץ ולא לתת ליום השואה לדעוך ולהתעייף. אולי הניצולים הולכים לנו מהעולם, אבל יום השואה הוא לא טובה בשבילם, הוא חובה וזכות בשבילנו. אנחנו, כל הנכדים והנינים, נתכנס גם השנה וננסה לספר את הסיפור שוב גם בלי סבא. מבטיח לכם שיהיה מטלטל, נוגע, מחדש וגם קצת כיף, אפילו נאכל פיצה. לא סתם קוראים לאירוע הזה, שקורה כבר 20 שנה בערך - פיצה אושוויץ.

הנקודה השנייה שמטרידה קשורה לכך שספרי השואה שמונחים על השולחן שלי מספרים כאילו השואה הייתה אירוע פרטי של כל מיני אנשים. האנשים האלה סבלו עד אין קץ ופגשו אכזריות שאי אפשר לתאר, אבל עובדת היותם יהודים נראית די שולית. כל הספרים מזכירים כמובן את סיבת הרדיפה, אבל נראה שלציין את השואה כתקופה שבה נעשה עוול נורא למישהו, או כיום הומניסטי - זה פספוס גדול. השואה היא קודם כול אירוע יהודי. אירוע של עם. השינוי הזה מעט מטריד. תחשבו עליו.

התולעת והדרקון - הפסיכופתולוגיה של הרוע הנאצי, יגאל ורדי. ידיעות ספרים: תשע"ה.

יגאל ורדי הוא פסיכולוג וגרפולוג והוא מצטרף בספר הזה לניסיונות הרבים להבין איך יכול להיות שבני אדם ביצעו את השואה. אין ספק שזו אחת השאלות המטרידות ביותר בכל מפגש עם השואה. ככלל, התשובות נחלקות לשתיים - יש אסכולות שטוענות שכל אדם יכול להיות, בנסיבות ובהקשרים מסוימים - פושע מחריד ואפילו נאצי ("הבנאליות של הרוע" - המשפט שטבעה חנה ארנדט). יש אסכולות אחרות שרואות בנאצים מפלצות ושהם ושכל מה שהם חוללו נמצא בפלנטה אחרת (ק.צטניק למשל). בצד הזה של הדיון נמצאים אלה שטוענים שבעם הגרמני היו חבויים עוד לפני השואה המאפיינים שאפשרו לו להגיע למעשים האיומים האלה - הרצון לסדר, קבלת הסמכות והציות העיוור ועוד ועוד.

יגאל ורדי מציע נוסחה משולבת ומעניינת ולפיה דווקא השילוב בין הנורמליות של הנאצים לבין הטירוף שלהם - הפך את השואה לנוראה כל כך ואותם לאיומים כל כך. הוא עושה זאת הן באמצעות מחקר פסיכו-היסטורי של העם הגרמני והן באמצעות ניתוחים גרפולוגיים של ראשי הנאצים באופן אישי. לא ספר פשוט - אבל חשוב מאוד.

חיי בלול תרנגולות - נער יהודי במחבוא בהולנד, מקס עמיחי הֶפּנֵר. יד ושם ההוצאה לאור: תשע"ז.

מקס הפנר ברח עם משפחתו מאמסטרדם בגיל 8 וגר במשך שלוש שנים בלול תרנגולות. לאחר השואה המשיכה משפחתו לארצות הברית ובה הוא חי עד היום. בשנת 1979, לאחר הולדת ביתו ליאורה, החליט מקס לתת לעצמו שם עברי חדש - ומאז הוא מקס עמיחי. במשך כל השנים בלול התרנגולות צייר מקס ציורים מהווי חייו. הספר, שמיועד לבני 13 ומעלה, מבוסס על ציורים אלה, כאשר על כל ציור כותב מקס עמוד או שניים כך שממילותיו הפשוטות ומציוריו הילדותיים והמקסימים - נוצר סיפור. מומלץ.

לילות קיץ ארוכים, אהרן אפלפלד. כנרת זמורה ביתן: תשע"ה.

אהרן אפלפלד כתב יותר מ-40 ספרים וכמעט כולם מספרים בצורה זו או אחרת על השואה. אפלפלד, שנולד ברומניה, אומר שכל אחד מספריו מספר בעצם חלק מסיפורו שלו עצמו. אמו נרצחה בהיותו בן 8, לאחר מכן הוא הופרד מאביו, ברח ממחנה ונדד שנתיים לבדו ביערות.

הספר מתאר את מסעו של יאנק, ילד יהודי שנקרא מיכאל ונצטווה לשנות את שמו, יחד עם סבא סרגיי - קשיש גוי ועיוור שיאנק הופקד אצלו על ידי אביו. המסע של סבא סרגיי והילד יאנק הופך תחת ידיו המוכשרות של אפלפלד למסע מופלא וכמעט מיתולוגי. מומלץ מאוד. ובכלל - מי שלא קרא לפחות אפלפלד אחד - שיקום ויקרא.

אהבת הגורל - שבעה חיבורים על ברגן בלזן, אַבֶּל י' הרצברג. יד ושם ההוצאה לאור: תשע"ז.

שבעת הסיפורים הקצרים שבספר הדק והכואב והזה נכתבו מיד לאחר השואה. המחבר מתאר בצורה ישירה ופשוטה את החיים בברגן בלזן. הוא מתאר רגעים קטנים במחנה וכן הוא מנסה לתאר את הדמויות - את היהודים ואת אנשי האס-אס ולהבין את כל מה שקרה שם. ספר קטן בגודלו וגדול בערכו. ספר שואה יהודי ונוגע ללב.

אני מאוד מאוד מקווה שאני טועה ובהחלט מקווה שהפינה הזו תעזור קצת לכך שספרי שואה ייקראו מעט יותר, אבל בכל זאת אני מחזיק את הספרים ביד ומתבאס. אני חושש שמעטים מאוד יקראו אותם. זו תופעה מכוערת וכואבת, אבל נראה שהחברה הישראלית מתחילה להתנהג כאילו היא מגיעה למיצוי

אסיים בציטוט קטן ומיוחד מתוך הספר:

"היטלר מת, אחרי שהבטיח להשמיד אותי, אבל אני עודני מקשיב לשירת השחרור היושב על ענף של עץ בגינה. מכל זווית אפשרית, הסיפור נשאר ראוי לתשומת לב. שבט זעיר שישב פעם על חלקת אדמה קטנה, רחוקה, על גבול המדבר, חי לו מאה אחרי מאה ללא עצמה וללא צבא, בעוד אימפריות שוקעות בזו אחר זו, אגב שקיעתה מאשימה האימפריה את השבט הקטן שוב ושוב כי הוא הגורם לכל צרותיה ומנסה להשמידו פעם אחר פעם. כיצד זה קרה? האם יש כאן משהו סודי? האם כוח על-טבעי שולט בהיסטוריה? אם זו התשובה, מוטב שנפסיק לחשוב ונאמר: "זהו נס". אך הנס הגדול שבכל הנסים הוא שאין נסים. האבנים תיפולנה תמיד מלמעלה למטה, לעולם לא מלמטה למעלה. המשך קיומו של השבט הקטן הזה אינו נס על-אף כל הרדיפות. זאת ההכרה העמוקה בצדקת קיומו ומכאן התלות שלו בגורלו. נקרא לזה "אהבת הגורל, אמור פאטי".

 

atarMbaolam

 

 

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
זמן המראה

  אבינועם הרש מכין אתכם...

צעד לקראת השיבה הביתה

  שולי מועלם עד החזרה...

הפרסום בעולם קטן עובד

האתר החדש של עולם קטן

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

052-5471494 נדיה 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם