פעם היינו טובים יותר?

12 books

דוד שמחון

בלילה נלך סחור-סחור, דניאל אלרקון. עם עובד: תשע"ז

לכל אחד יש תקופת זוהר שהוא היה רוצה להחיות. תקופה של פריחה, זמן שבו עפו ניצוצות באוויר והייתה תחושה של עשייה, הגשמה והצלחה. אצל רבים מדובר בשנות התיכון או השירות. אצל רבים אחרים מדובר בשנות הלימודים, בפרויקט שהרימו, בחבורה שהסתובבו בה. רבים מאתנו ממשיכים להסתובב כבר שנים עם התחושה שאילו רק היינו חוזרים לשם הכול היה אחרת. עם ההרגשה ששם הצלחנו באמת לבוא ביטוי, ששם היה מעיין היזמה והיצירתיות, ששם בנעורים הצלחנו היכן שעכשיו אנחנו נכשלים.

לא פעם תקופת הזוהר הערטילאית הזאת מסוגלת לשתק את ההווה. אנחנו מסתכלים אחורה על מי שהיינו ומה שעשינו ולא יודעים איך נוכל לשחזר את זה עכשיו עם הכרס, הילדים והמשכנתא. ולמי יש זמן ולמי יש כוח, ואת מי זה יעניין עכשיו. ובכלל מה הקשר בין פרץ האנרגיה החתרני שהייתי אז ובין הדוב המנומנם ששרוע פה עכשיו על הספה? ומי הוא האני האמתי, זה שהייתי כשהייתי צעיר או שאולי דווקא מי שאני היום?

חברי קבוצת התיאטרון דיסיֶמבְּרֶה (דצמבר בספרדית) מבקשים להחיות מחדש את קבוצת התיאטרון שלהם כעשרים שנה אחרי שהפסיקה לפעול. להקת התיאטרון שלהם הייתה אגדה, היא הכתה גלים, היא הייתה מחתרתית וחדשנית, היא עצבנה את השלטונות (ואף הובילה למאסר חלק מהחברים) וסחפה את ההמונים. עכשיו, כשחברי הקבוצה כבר זקנים ועייפים, וכבר עברו עליהם החיים, הם מחליטים להתאחד ולצאת לסיבוב הופעות חדש, ומגייסים לחבורה גם צעיר מעריץ שגדל על ברכי האגדה. מה קורה כשמנסים לשחזר עבר מזהיר? זאת שאלה שמלווה את הספר - לגבי כל אחד מהגיבורים בנפרד, ולגבי הקבוצה כולה, וגם לגבי הקוראים. השאלה הולכת ומסתבכת בספר. הניסיון להחיות את העבר הופך למוחשי ואפילו מאיים. כשמוסיפים לזה את התסבוכת של שאלת ההצגה והחיים והקשר ביניהם זה בכלל נהיה אפל. החיים הופכים להצגה, ההצגה הופכת לחיים ולא ברור איפה הגבול. מה אמת ומה דמיון. מה שקר ומה משחק.

אנחנו מסתכלים אחורה על מי שהיינו ומה שעשינו ולא יודעים איך נוכל לשחזר את זה עכשיו עם הכרס, הילדים והמשכנתא. ולמי יש זמן ולמי יש כוח, ואת מי זה יעניין עכשיו. ובכלל מה הקשר בין פרץ האנרגיה החתרני שהייתי אז ובין הדוב המנומנם ששרוע פה עכשיו על הספה? ומי הוא האני האמתי, זה שהייתי כשהייתי צעיר או שאולי דווקא מי שאני היום?

התשובה של אלרקון לשאלה האם אפשר לשחזר את העבר די מבהילה. הוא מחזיר את העבר לחיים ויוצר שחזור מבעית שלו, כך שנוצרת תחושה של מעגל שמסתובב, של גורל בלתי נמנע. מין קהלת כזה של "מה שהיה הוא שיהיה". כאמור - בלילה נלך סחור סחור (מה שמפתיע זה שעם כל השחזור הזה הוא מצליח להפתיע את הקוראים וליצור מציאות בלתי צפויה).

סלחו לי, אני חוזר לחיים שלנו פה. אני מסתייג מאוד מתנועות החזרה לעבר למיניהן. אף אחד לא יכול להבטיח שחיים על פי הטבע של המאה ה-18 טובים ובריאים מהחיים היום. בואו נאמר שאחוזי התמותה לטובתנו. אף אחד גם לא יכול להבטיח לי שהיה פה יותר שמח לפני שנולדתי, ושדור הקמת המדינה היה ערכי יותר או חכם יותר מהילדים שלי. העולם מתקדם וניסיונות לשחזר את מה שהיה ולהחיות אותו הם בדרך כלל פתטיים. גם איחודי להקות משאירים אותי בדרך כלל במפח נפש. כן, גם האיחוד של כוורת.

ובלי להסתייג מזה, אני חושב שבאופן אישי אפשר וכדאי להשתמש בעבר. העבר ההוא שלנו - המוכר, הצעיר והחצוף. אני מסתכל אחורה על עצמי הצעיר ורוצה לחשוב שאני האמתי הצעיר קיים בתוכי גם עכשיו. שאני מסוגל גם היום לחלום ולהזיז הרים ואפילו יותר, כי יש לי ניסיון ועצמה שלא היו לי אז. אני לא מדבר על החייאת העבר ועל ניסיון לחזור ולעשות שוב בדיוק את מה שעשיתי אז, שזה באמת פתטי. אני מתכוון לזה שאפשר לבחור לשחזר עצמות של מוטיבציה, שאפשר לשחזר חבורה, ולאו דווקא עם אותם חברים, שאפשר לשחזר חשק ללמוד, והרבה מרץ. בעיקר שאפשר להסתכל על החיים בכל גיל כאילו כל החיים עדיין לפניי ואני יכול וגם צריך לפעול. נראה לי שאלה מחשבות מצוינות להיכנס אִתן לחודש אלול.

 

אמונה ברורה - להסיר ספקות באמונה, הרב ראובן פיירמן. הוצאת המחבר: תשע"ז.

"וצדיק באמונתו יחיה". בסופו של דבר, כשאני מהרהר בזה באמת, מה שהופך את החיים הדתיים שלי למתים או חיים - זו האמונה. מה שמחיה את עבודת ה' הוא האמונה - אם יש לי בהירות באמונה ותחושה של נוכחות אלוקית, יהיה לי כוח לכול - לתפילות עם לב, למצוות בשמחה, ללימוד תורה ולהארת פנים. לעומת זאת, אם אני בתחושה של ריקנות, ערפול, ספק, חוסר וריחוק - יהיה לי הרבה יותר קשה לגייס את עצמי. כל הדברים יקרו - אני אתפלל ואעשה את כל חובותיי - אבל זה יהיה במאמץ גדול ולא פעם עבודת ה' כך תישאר דלה וריקה. האמונה היא הלב של עבודת ה' ושל החיים הדתיים. היא לא תנאי, כלומר - גם בתקופות של ערפל וספק עדיין אפשר וחובה לא להרפות ולא להתרחק, אבל ברור שזה יהיה אחר לגמרי. קצת חסר לב. ולמרות המרכזיות של האמונה והעצמה הרבה הגלומה בבהירות באמונה - עדיין אנשים ממעטים לעסוק בה. לפעמים בגלל עצלות ולפעמים משום שהם חוששים ממה שהם יגלו (או בעיקר לא יגלו) אם יעמיקו בתוככי האמונה שלהם.

הרב פיירמן לא מזלזל בקוראים שלו, ומצפה שכפי שבכל חייהם הם ינהגו בתבונה ובעומק - כך יהיה גם בתחום האמונה. זה לא מובן מאליו

הרב ראובן פיירמן מזהה את רפיון הלב, הגמגום והמבוכה בתחום האמונה כבעיה מרכזית בעבודת ה'. הספר מכריז בצורה מפורשת ואולי קצת יומרנית (אני אוהב ספרים יומרניים, ובכלל אני מעדיף אנשים שעפים על עצמם) על מטרתו - להסיר ספקות באמונה וליצור אמונה ברורה ורציונלית. הספר כולו נערך כשיחות בין רב לתלמידיו המבולבלים והסקרנים ובכך נותן הרב פיירמן לגיטימציה לשאלות והרהורים. זו ברכה גדולה בספר על אמונה. מעבר לכך, היופי של הספר הוא גם בחכמה שלו וברצינות. הרב פיירמן לא מזלזל בקוראים שלו, ומצפה שכפי שבכל חייהם הם ינהגו בתבונה ובעומק - כך יהיה גם בתחום האמונה. זה לא מובן מאליו. הספר מציע גישות רבות לאמונה שמאפשרות לקוראים שונים ומגוונים למצוא את הדרך שתדבר יותר אל לבם ותאפשר להם לצאת לדרך של חקירה וחיפוש.

אלול הוא זמן מצוין לעורר את הלב של עבודת ה' והחיים הדתיים - האמונה. אפשר באלול להחליט רק להדר במצווה כזו או אחרת או להוסיף הקפדה נוספת - זה דבר קדוש ומבורך, אבל אפשר לעשות משהו עמוק ודרמטי בהרבה - לחזור להאמין בקב"ה. הספר לרשותכם.

 

 

atarMbaolam

 

 

 

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
היועץ התורני של החוק

    עידו רכניץ על משפט...

המאבק במסתננים זקוק לכם

   שפי פז ממשיכה להיאבק...

הפרסום בעולם קטן עובד

האתר החדש של עולם קטן

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

052-5471494 נדיה 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם