מרתפי השב"כ מוארים

12 books yemima24

דוד שמחון

חיסול ממוקד – שב"כ – המבצעים הגדולים, מיכאל בר זוהר וניסים משעל. ידיעות ספרים: תשע"ז.

hisul

יש משהו ממש נעים בהתרגשות שדרגות קצונה מבריקות וסודיות מהסיירת יוצרות בנו. כל כך כיף לנו לראות קצין בכיר (אלא אם כן הוא ראש אכ"א או משהו כזה), לראות דרגות נוצצות, לקרוא כתבה על מטוס האדיר ולהסתכל בנשק מדוגם. אולי זה הזיכרון של חוסר האונים היהודי הגלותי ואולי זו סתם אהבה לכוח ולחוסר המורכבות שלכאורה יש בעשייה הביטחונית, אבל אין ספק שבישראל יש הרבה אהבה לצבאיות ולעשייה ביטחונית. יש מי שמכתירים אהבה זו כמיליטריזם ומלגלגים על החברה שבה גנרלים נחשבים יותר מכל בעל חיים אחר ביבשת ועל שנפח האלימות המוסדית שאדם זכה להפעיל תחתיו (כי מהם 'כוחות הביטחון' אם לא הזכות להפעיל אלימות באופן חוקי ורשמי) היא הקובעת את מעמדו החברתי.

הציונות הדתית נמצאת בעניין הזה לא פחות מהחברה הכללית. הציונות הדתית אוהבת נורא את כוחות הביטחון. היא אוהבת את הצבא, אוהבת את השב"כ ואוהבת את המוסד. אפילו את המשטרה היא מתחילה לאהוב, אף על פי שיש למשטרה עוד דרך ארוכה בדרך להיות ילדה מקובלת. בשבת בבית הכנסת לא יעשו מי שבירך למורים, לעובדי קופת החולים או לפקידי שומה בחוליה 3 במשרד למיסוי מקרקעין אף שגם הם פועלים בשליחות המדינה וגם הם הכרחיים לקיומה. אין ספק שקצין בכיר יתקבל אחרת משיתקבלו מומחים רבים בתחומים אחרים.

כשמסתכלים על זה ככה אפשר אולי להבין את הסערה הגדולה (שקצת דעכה או שרק נדמה לי?) המתחוללת בציונות הדתית סביב השירות המשותף וגיוס נשים לצבא. לא רק שיש כאן ארגון של המדינה שפתאום חושב בחילוניות של ממש, זה הצבא שלנו, אהוב נפשנו הנערץ והנהדר שפתאום קשה להזדהות אתו. ובכלל הקשר העמוק לצבא יוצר תמיד קושי חינוכי והסברתי לבדל בין ההערצה לצבא ועידוד הבנים להתגייס ובין ההסתייגות משירות בנות בצבא. הבנות שמעוניינות להתגייס בסך הכול מקבלות היטב את המסר הציבורי שהצבא הוא הכי אחי.

השב"כ נמצא במקום אחר – נכון שהוא לפעמים קצת משטרה (דומא וכו'), אבל בעומק – כעומק הסודיות כך עומק ההערצה. אל האהבה לעשייה ביטחונית מצטרפת כאן התשוקה הפשוטה למסתוריות ולתחבולות, וככה ניגשתי לספר. ברור שאנשים שלוקחים ליד את 'חיסול ממוקד – שב"כ – המבצעים הגדולים' מתכוננים לכמה שעות של גבורה ומתיקות ביטחונית, וגם אני התכוננתי לספר פולחן; מסוג הספרים שמסיימים אותם עם רגשי ציונות נוטפת וסגידה לצבא ולכוחות הביטחון הנסתרים שבקרבנו. נראה שגם מי שעיצב את כריכת הספר חשב ככה, וחבל שהוא לא קרא קצת יותר את תוכן הספר.

מתברר שהספר הזה אולי מבטא כרסום מסוים במעמד השב"כ וכוחות הביטחון ואולי גם לקיחת כוחות הביטחון בפרופורציה. מתברר שלצד סיפורי הגבורה המתוחכמים והמרשימים (מרשימים באמת) היו לשב"כ הרבה מאוד פדיחות ותקלות, והספר אינו מסתיר אותן כלל. גם הארגון המבריק והמקצועי הזה יכול להיות רשלן ונגוע פוליטית, יכול לשקר, לטייח ולפעול מתוך אמוציות לא ענייניות. זה לא צריך להפתיע, אבל בדרך כלל אנחנו מנסים לספר לעצמנו סיפור אחר.

הספר, שמספר את סיפורו של השב"כ מתחילתו – מאז היותו רק ש"ב – מספר בעצם גם את סיפורה של מדינת ישראל דרך זווית הראייה של האיומים הפנימיים על המדינה מימי המחתרות ועד ימינו. מפתיע למשל לגלות שהעיסוק המרכזי של השב"כ בהקמתו לא היה במניעת טרור, כפי שנדמה לנו עכשיו, אלא במניעת חתרנות וריגול מבפנים – במה שאנחנו קוראים 'המחלקה היהודית'. העיסוק במניעת טרור מבחוץ ובאנשים שאינם אזרחי ישראל (כמו פלשתינאים למשל) הגיע רק הרבה אחר כך. כלומר השב"כ נוסד קודם כול כלפי פנים, ורק אחר כך כלפי חוץ. יש לזה משמעויות רבות שאפשר לחשוב עליהן.

עוד דבר מעניין שעולה מהספר הוא שבשנות ה-50, ה-60 וה-70 היה הרוב המוחלט של האנשים שבהם טיפל השב"כ מזוהה עם הצד השמאלי הקיצוני של המפה הפוליטית, וכלל בעיקר התארגנויות של שלוחות סובייטיות וקומוניסטיות שחתרו תחת שלטונות ישראל. משנות ה-80, לפחות לפי הספר, חל שינוי, ורובם המכריע של האירועים הפנימיים הוא דווקא מהצד הימני הקיצוני (המחתרת היהודית, מחתרת בת עין ועוד). האם דווקא כאשר השלטון ימני מתעוררת החתרנות הימנית וכאשר השלטון שמאלי מתעוררת החתרנות השמאלית? האם הימין והשמאל החליפו תפקידים או שבעצם העובדה שאין בשנים האחרונות התעוררויות אלימות ומחתרתיות משמאל מבטאת את זה שהלהט האידיאולוגי השמאלי קצת שכך?

עוד נקודה מעניינת שעולה מהספר קשורה למשהו שיכול להיות רלוונטי לאסיר צבאי מפורסם אחד. מכמה וכמה סיפורים בספר (קו 300, המחתרת היהודית ועוד) אין שום ספק שמאז ומתמיד התייחסו אחרת למי שהוא 'משלנו' ולמי ש'אינו משלנו'. מדינת ישראל ידעה היטב להעניק חנינות למי שהיא זיהתה כחלק מהמערכת, לגבות אותו ולהגן עליו. האמת היא שחלק מהסיפורים דווקא צורמים בהקשר הזה, כי לא מעט דברים רעים ובעייתיים באמת טויחו ונסגרו במחשכים, מה שבוודאי סייע לנורמות פסולות להכות שורשים. אבל תקדימים – בהחלט יש בספר.

הספר עושה עבודה טובה מאוד. דווקא הבחירה לספר על הטעויות והתקלות לצד המבצעים הגדולים יוצרת ספר אמין ומעניין מאוד, ספר שמצליח להיות הרבה יותר ממנה עסיסית לגברים חובבי חיסולים ממוקדים. ולתפארת מדינת ישראל. מומלץ.

 

שנה וברכותיה – יומן תשע"ח, הרבנית ימימה מזרחי ויקרת פרידמן. הוצאת פרשה ואישה: תשע"ז.

yemima

כבר שכחתי את ההתרגשות של לאחוז יומן חדש ביד. אין דבר שנותן תחושה של שנה חדשה כמו יומן חדש ויפה. והוא באמת נורא יפה.

כבר עשר שנים שאין לי יומן נייר. אני בהחלט אדם שעובד עם יומן, אבל בגלל אילוצי חיי אני משתמש ביומן אלקטרוני. במהלך התואר השני שלי ערכתי מחקר על המשמעות של מעבר מיומן נייר ליומן אלקטרוני, וזה היה אחד הדברים המעניינים שעשיתי בחיי האקדמיים. ראיינתי כמה וכמה אנשים שעשו את המעבר בשנה-שנתיים שקדמו למחקר וגיליתי לא מעט דברים.

גיליתי שיש משמעות רבה לכך שביומן אלקטרוני, בשונה מיומן נייר, חייבים להכניס שעות ברורות לכל דבר. גם שעת התחלה וגם שעת סיום. אי-אפשר להכניס אירוע שירפרף לו מעל היום באופן בלתי מחייב ואי-אפשר להכניס משהו בלי להזין גם את שעת הסיום שלו. פתאום אתה שואל את עצמך באיזו שעה לכתוב שהחתונה מסתיימת.

מתברר שלצד סיפורי הגבורה המתוחכמים והמרשימים (מרשימים באמת) היו לשב"כ הרבה מאוד פדיחות ותקלות, והספר אינו מסתיר אותן כלל. גם הארגון המבריק והמקצועי הזה יכול להיות רשלן ונגוע פוליטית, יכול לשקר, לטייח ולפעול מתוך אמוציות לא ענייניות. זה לא צריך להפתיע, אבל בדרך כלל אנחנו מנסים לספר לעצמנו סיפור אחר

אבל מעבר לכל הדברים שעלו מהמחקר, מסקנה אחת עלתה בבירור מעל הכול. יומן הנייר העניק תחושה שהוא יומני האישי לגמרי, בעוד המעבר ליומן האלקטרוני הוציא מהיומן דברים רבים: אנשים הפסיקו לכתוב ימי הולדת של בני משפחה, הפסיקו לכתוב איפה הם בשבתות, הפסיקו לאייר או לשרבט ליד אירועים כל מיני דברים והפכו את היומן למשהו ששייך הרבה יותר לעולם העבודה שלהם. זה לא גרם לי לחזור ליומן הנייר. יש ביומן האלקטרוני אפשרויות שאני לא יכול ולא רוצה לוותר עליהם – השיתוף, הארכיון (אני יכול לדעת מה עשיתי בדיוק היום לפני שמונה שנים, יש לי אליבי) ועוד, אבל זה כן העלה לי געגוע.

היומן הזה של הרבנית ימימה מזרחי ויקרת פרידמן הוא הכי יומן נייר שאפשר. הוא לוקח את כל היתרונות של יומן נייר ונותן להם תנופה ועומק. הוא מעוצב לתפארת, הוא נותן בכל שבוע (ולפעמים כמה פעמים בשבוע) דברי תורה חמים ואוהבים של הרבנית ימימה, מצוינים בו כל התאריכים החשובים שאפשר לדמיין, יש בו מרחבים ריקים ונקיים ויש בו המון אינטימיות.

זה במפורש לא יומן של מישהי (מישהי, ברור) שרק נמצאת עם ראש בעבודה, זה יומן של מישהי שהזמן הוא פרטי שלה והיא המלכה של הזמן שלה. זה יומן שלא מדגיש רק את מה שאת צריכה לעשות אלא את מה שאת רוצה להיות, וזו באמת מתנה חשובה בימינו. זה מדליק שבאמצעות משהו טכני כביכול כמו יומן אפשר להעביר כל כך הרבה רוח ומשמעות. מומלץ מאוד. תחל שנה וברכותיה.

 

atarMbaolam

 

 

 

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
היועץ התורני של החוק

    עידו רכניץ על משפט...

המאבק במסתננים זקוק לכם

   שפי פז ממשיכה להיאבק...

הפרסום בעולם קטן עובד

האתר החדש של עולם קטן

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

052-5471494 נדיה 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם