על חידוש ועל מסורת

 14 books

דוד שמחון

ג'ים הילד, טוני ארלי. עם עובד: תשע"ח.

"פתאום הלילה נראה קר אפילו יותר. ג'ים הרגיש כאילו הם צועדים לתוך עיירה זרה – עיירה מסוג שונה מזו שהכיר תמיד. עיירה כזאת תדרוש ילד מסוג שונה – ילד פיקח יותר וחזק יותר ואמיץ יותר מכפי שג'ים ידע שהוא. הוא לא ידע איך חיים במקום כזה. העולם השתנה בן רגע, אבל הוא עצמו היה כמו שהוא. הוא הביט בחלון החשוך של אימא ורעד. כשהביט למעלה אל הכוכבים, הם נראו נוצצים פחות" (עמ' 146).

חצות לילה מושלג אחד שלושת דודיו של ג'ים דופקים על חלונו ולוקחים אותו להשקיף על העיר הקטנה. ואז, ברגע אחד מצמרר, החשמל מתחיל לזרום בחוטים המתוחים, והעיר הופכת למוארת באור המלאכותי. ג'ים מרגיש היטב את הרגע הזה ואת הדרמטיות שבו, ומספר לנו עליו לא כהיסטוריון אלא כילד.

קשה להפריז בעוצמת השינוי שהחשמל והתאורה המלאכותית חוללו בחיינו. גם הרכבת שבפעם הראשונה עוצרת בעיר הקטנה היא שינוי שקשה לשער את השלכותיו, ואת כל אלו אנחנו חווים עם ג'ים הילד. איתו יחד אנחנו עוצרים נשימה ואיתו יחד אנחנו מרגישים איך טכנולוגיה יכולה לשנות כאן הכול. זה יכול להיות מוכר לנו.

ג'ים הילד הוא בנו היתום של ג'ים גלאס, שמת במפתיע כשהיה בן 23 תוך כדי ניכוש במטע הכותנה. השנה היא 1934. ג'ים גדל עם אימו ועם שלושת אחיה, דודיו, בעיירה אליסוויל בארצות הברית. אליסוויל היא עיירה קטנה בדרום מרכז ארצות הברית. החור של החור. הזיכרונות של מלחמת האזרחים עוד חיים, והכעס על הקונפדרציה עוד נוכח.

הספר מספר על שנה בחייו של ג'ים, מיום הולדתו העשירי, שבו זכה בפעם הראשונה ללכת לעבוד עם דודיו בשדה התירס, ועד יום הולדתו האחד עשר, שבו הוא יוצא מאליסוויל בפעם הראשונה ופוגש את סבו, אבי אביו. זה רומן פשוט, חם, נוגע ללב ובאמת נפלא. בשביל דברים כאלה יש ספרים בעולם.

ההתבגרות של ג'ים הולכת יד ביד עם ההתבגרות של העיירה הקטנה ושל החברה בכלל. רשת החשמל ורשת הרכבות שהעולם הלך ונכבש על ידיהן הן הרגע שבו האדם כבר לא חי רק במקום אחד ובקצב הטבע המקומי. זה שינוי אדיר. התנתקנו, או שבעצם אפשר לומר שהשתחררנו מהחיבור למקום אחד ולזמן אחד. זה שינוי ענקי.

ג'ים עולה אל ההר ורואה פתאום ממרחק את אליסוויל הקטנטנה, ומבין שהוא בעצם קטן כל כך, בורג קטן ואולי מיותר במערכת ענקית, וכל מה שחשב שחשוב בעיניו בטל אל מול הרשת הענקית שהוא גרגר מתוכה. אל החוויה המוכרת הזאת הספר לוקח אותנו. ההשוואה למפגש שלנו עם רשת האינטרנט והסמארטפונים היא באחריות הקוראים, אבל זה בהחלט מעלה תובנות מיוחדות במינן. מסתבר שזו לא הפעם הראשונה שטכנולוגיה מסוימת מטלטלת את עולמנו.

הספר מלא עדינות, רוך וחמלה. הרבה זמן לא פגשתי כל כך הרבה יופי בתיאור של קשר בין מבוגרים לילד, בין דודים לאחיין. ככה בדיוק צריך להיות הקשר בין הדורות בעולם. אולי אחת הבעיות של חלקנו היא שיש לנו הרבה אחיינים. אולי יש לנו צרות של עשירים, ואולי אנחנו צריכים להבין איזה אוצר נפל בחלקנו. הספר מראה בצורה הכי מתוקה שאפשר עד כמה שמשפחה מורחבת יכולה להיות מתנה לילד. עד כמה שמשפחה גרעינית היא יצור שברירי, ועד כמה לא נכון שמשפחה גרעינית תתקיים לבד. כמו להיות על רפסודה קטנה באמצע האוקיינוס.

הספר מתאר גם את הרגע שבו התמסד בית ספר והפך מבית ספר כפרי עם מורה וכיתה בכל חווה לבית ספר אזורי שבו ילדים רבים, מבנה מסודר (בינתיים בלי גג, אבל מסודר), כיתות ומורים. פתאום ילדי העיר פוגשים את ילדי ההר, וגם זה שינוי שקשה לשער את ההשפעה שלו. אבל הספר בשום אופן אינו רומנטי ונוסטלגי; הוא מספר גם על המחירים וגם על המתנות המופלאות. לפתע נוצרות חברויות חדשות, וחברות בין ילדים יכולה להיות מופלאה וגם מורכבת, טעונה ופשוטה.

זה ספר נהדר ומרגש ממש. ממש כך. הסופר די אלמוני, אבל הוא מגיש כאן אוסף של רגעים מדויקים להפליא. הוא מצליח להכניס אותנו עמוק אל תודעתו של ילד בן 10 ומאפשר לנו לרגע גם להיות בני 10 בעיירה נידחת אי שם בדרום ארצות הברית בתחילת המאה ה-20. מומלץ.

יהודים ומילים, עמוס עוז ופניה עוז-זלצברגר. הוצאת כתר: תשע"ד.

הספר הזה הוא רק תירוץ כדי לכתוב משהו על עמוס עוז. מאוד מאוד אהבתי את הכתיבה שלו. ספרים רבים שלו חרותים עמוק בליבי: 'סומכי', 'פנתר במרתף', 'סיפור על אהבה וחושך', 'קופסה שחורה', 'אל תגידי לילה', 'לדעת אישה', 'בין חברים' ועוד ועוד. כולם מומלצים לגמרי. השניים הראשונים אפילו מיועדים לנוער. בכולם תמיד הרגשתי פשטות, כנות, יכולת להפוך את השגרה לסיפור נוגע ללב, ובכולם הרגשתי בעיקר ישראליות. אני לא חושב שיש סופר שהיא מורגשת אצלו בעוצמה כזו.

הספר כתוב בלבביות, במעט הומור דק, בלי להתייחס לעצמו ברצינות רבה מדי וביצירתיות מפעימה. ככה בדיוק צריך להיראות ספר עיון, וככה בדיוק נראה ספר יהודי. אני ממליץ מאוד לשים יד על הספר הזה. הוא לא רק יספר לנו על העוגנים של היהדות החילונית; הוא פתאום יבהיר גם לדתיים שבינינו מהי עצם הלוז של היהדות שלהם

אבל הספר 'יהודים ומילים' הוא תירוץ טוב מאוד. גם כי הוא אחד היחידים שעוד לא כתבתי עליו וחיכה בתורו יפה בשקט על המדף, וגם יש בו משהו מהרוח העמוקה של עמוס עוז. עם היוודע דבר מותו ניגשתי בחריצות לספר, והאמת היא שאני לא מבין איך העזתי לחכות כל כך הרבה זמן איתו. ספר חשוב ונהדר. תובעני כלפי כולם.

הספר איננו סיפורת או רומן. זה ספר עיון שכתב עמוס עוז עם בתו הבכורה, ההיסטוריונית פרופ' פניה עוז-זלצברגר. ויחד – הסופר וההיסטוריונית, כפי שהם מכנים זה את זה בספר – מנסים לעמוד על הגנום היהודי. לנסח באופן מקורי ומרתק את הסיפור היהודי ולענות על שאלת מיליון הדולר: מיהו יהודי.

יש חשיבות רבה לתשובה של עמוס עוז לשאלה הזאת ויש חשיבות רבה לכך שהוא עושה זאת עם בתו. הם מדגישים שוב ושוב את המחויבות היהודית – הן להמשכיות הבין-דורית של רב ותלמיד, אב ובנו, והן לתוכן של ההמשכיות הזאת – מילים, טקסטים וספרים.

אני לא חושב שקראתי איפשהו על חוט שדרה כל כך מדויק ומשכנע לזהות יהודית ישראלית וחילונית כמו זה שמופיע כאן בספר. האב ובתו מצליחים בספר לגעת בעומק פעימות הלב היהודי ולהניח אותו לפנינו. פעימות הלב שנוצרו בתנ"ך (כמה אהבת תנ"ך יש כאן, כמה כבוד יש לו כאן), פעימות הלב שנמשכו במשנה ובתלמוד (שעמוס עוז מסביר מצוין איך היהדות שלנו היום היא יהדות של גמרא לא פחות משהיא יהדות של תנ"ך) ופעימות הלב שנמשכות עד היום אצל כל יהודי שכותב, קורא, לומד או מספר סיפור לילדיו. "במסורת היהודית כל קורא הוא מגיה, כל תלמיד הוא מבקר, וכל יוצר, לרבות בורא עולם בכבודו ובעצמו, מקשה קושיות ונדרש לתרצן".

הספר כתוב בלבביות (האהבה בין עמוס לפניה בתו עולה כמעט מכל עמוד), במעט הומור דק, בלי להתייחס לעצמו ברצינות רבה מדי וביצירתיות מפעימה. ככה בדיוק צריך להיראות ספר עיון, וככה בדיוק נראה ספר יהודי. אני ממליץ מאוד לשים יד על הספר הזה. הוא לא רק יספר לנו על העוגנים של היהדות החילונית; הוא פתאום יבהיר גם לדתיים שבינינו מהי עצם הלוז של היהדות שלהם. לפחות אחת מהן.

אז כדי לעשות חשק הנה קטע קטן, שפורסם גם לפני הספר הזה, מתוך שיחה של עמוס עוז עם תושבי עפרה. מותר להתעצבן ממנו. אולי זה ידרבן את חלקכם להמשיך ולקרוא ואולי אולי ישכנע את כולנו ללמוד יותר תנ"ך וגמרא ולהתנפל בתשוקה על ארון הספרים היהודי:

"כל זה יהדות. המרד והכפירה בדורות רחוקים ובדורות אחרונים גם הם יהדות. ירושה גדולה ורחבה. ואני רואה את עצמי כאחד היורשים הלגיטימיים, לא כבן חורג ולא כבן סורר ומורה ולא כממזר אלא כיורש. מה שמשתמע ממעמדי כיורש ודאי יגרום לכם זעזוע: משתמע ממנו שאני חופשי להחליט מה מן הירושה הגדולה יעמוד בסלון שלי ומה אגנוז במרתף. ודאי הדורות הבאים יש להם זכות מלאה להפוך את הסדר ולרהט את חייהם כטוב בעיניהם. ויש לי גם זכות 'לייבא' מבחוץ ולשלב בירושתי את הטוב בעיני. בלי שאכפה על יורש אחר, עליכם, למשל, את טעמי ואת העדפותי. זה הפלורליזם אשר דיברתי קודם בשבחו. זכותי להחליט מה טפל ומה עיקר ומה מרכז ומה שוליים ומה ראוי לגניזה".

יהי זכרו ברוך.

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
דרך ארוכה שהיא קצרה

  סמוטריץ' כותב לראש הממשלה...

מועצה ציבורית תורנית

  הרב עדו רכניץ על...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

איתן 054-6799933

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם