ראיון אחרון חביב

 12 books
כל אחד זכאי לזוגיות ולחבר אחד לפחות

דוד שמחון

לפרוץ את חומת הזכוכית – זוגיות ונישואין לאנשים עם מוגבלות. עורך: רפאל ש' פוירשטיין. ידיעות ספרים: תשע"ט.

ספר חשוב ומרשים בעריכת הרב רפי פוירשטיין, נשיא מכון פוירשטיין. מכון שהביא אתו בשורה של ממש ביחס הציבורי לאנשים עם מוגבלות. הספר האמיץ הזה פורץ חומת זכוכית נוספת ודן בנושא שהיה סוג של טאבו - החובה של החברה לעודד זוגיות ונישואין של אנשים עם מוגבלות. הספר נפתח במאמר שכותרתו "מניפסט הזוגיות והנישואין לבני האנוש" מאת הרב פוירשטיין עצמו, ובעיניי אין כאן הגזמה. מדובר במסמך דרמטי ומעורר השראה. ביחס לזוגיות ונישואין בפרט וביחס לאנשים עם מוגבלויות בכלל.

הספר מכיל מאמרים רבים של רבנים, מטפלים, אנשי מוסר ואתיקה, קובעי מדיניות ועוד. הוא דן בנושא לעומק, מכל הזוויות האפשריות. דיון נוקב וישיר, בלי להתחבא ובלי לטאטא. זה ספר מהפכני שממשיך - ומבחינות מסוימות אף מביא להכרעה - מהפכה שכבר החלה. מהפכה ביחס החברתי לאנשים עם מוגבלויות. בין המאמרים משובצים בספר שירים יפהפיים של מירון איזקסון ויצירות נוספות, שנותנות לספר מעוף ותקווה.

אבל מעבר למהפכה שהספר מביא איתו, זה ספר שאומר משהו עמוק מאוד על האדם בכלל. על האדם המוגבל ועל האדם הפחות מוגבל. הדבר הראשון הוא שאנחנו לא עבדים של הטבע. שהנתונים הפיזיים שלנו הם נקודת פתיחה שלא צריכה לקבוע לנו את הכול בחיים. שהאדם הוא יותר מאשר אוסף כרומוזומים ושעם כל הנתונים הפיזיים שלו יש לו מרחב גדול של בחירה. זו קריאה שאסור להפסיק לקרוא אותה וחובה על כולנו לזכור אותה.

הדבר השני נוגע בכך שזוגיות ומשפחה היא זכות בסיסית לא מפני שהיא עוד אחת מאוסף הזכויות של האדם - אלא שהיא חלק ממהותו של האדם. האדם לא נועד להיות תא בודד בחלל. האדם הוא משפחה. רבים מאיתנו רואים ביחסים משפחתיים דבר חשוב ואפילו משמעותי וערכי, אבל בעיני עצמם הם יחידה בודדת; יחידה שאולי מקיימת יחסים, אפילו טובים ועמוקים, עם בני המשפחה שמסביב. התפיסה שהספר מציג היא אחרת - היחידה הקטנה ביותר של האנושות היא זוג ומשפחה. משפחה איננה משימה ואיננה פריווילגיה, היא הבסיס. ברור שלדבר יש השלכות מרחיקות לכת בנוגע ליחס לאנשים עם מוגבלות, אבל לא פחות מזה הוא משקף הסתכלות קריטית על הנושא. אלה אמירות חשובות מאוד.

הספר מרשים ומטלטל והוא מומלץ מאוד למי שעוסק בתחום וגם למי שלא. הוא מביא את הקול הייחודי של מכון פוירשטיין, של הרב רפי פוירשטיין ושל אביו פרופ' ראובן פוירשטיין ז"ל. קול חברתי נועז שאחת הבשורות העמוקות בו, שבאה לידי ביטוי בצורה מיוחדת בספר, היא החיבור בין השיח המערבי של זכויות, פלורליזם והומניזם לשיח היהודי. החיבור הזה לא מובן מאליו והוא דבר חשוב מאין כמותו.

 

הריאיון האחרון, אשכול נבו. זמורה ביתן: תשע"ח.

מעבר לכל הדברים הטובים שאפשר לומר על הספרים של אשכול נבו, יש דבר שפעם אחר פעם גורם לי להתרגש מהם ולחשוב שהם ספרי חובה ונכס תרבות לאומי. אשכול נבו הוא אחד הכותבים היחידים שמצליח לספר על חברות אמיתית. לא רומנטית, לא חבר מהעבודה, לא חברותא ולא שכן - חבר ממש. אחד כזה שהולך איתך שנים רבות, שמבין אותך מבפנים, שאתה יכול להתרגש מולו, לספר לו על הצלחות ויותר חשוב מזה - על כישלונות. נכון שיש בספר של אשכול נבו הרבה דברים אחרים, שתכף אתייחס גם אליהם, אבל הנקודה הזו - של סיפור על חברות עמוקה ועל השקעה בה הוא המתנה הכי גדולה של הספר הזה.

חוץ ממשפחה, אני לא חושב שיש לאדם נכס גדול מחבר טוב. חבר טוב (או חברה טובה) הוא ביטוח לכך שלא תעוף על עצמך יותר מדי, שלא תשקר לעצמך, שלא תתרסק יותר מדי ושאולי אפילו תמשיך להתפתח, אפילו רוחנית. בעיניי - הדבר הכי גדול שמוסד חינוכי, יחידה צבאית, תנועת נוער או מקום עבודה יכולים לתת לבן אדם הוא חבר טוב ועמיד לאורך זמן. חבר הוא אדם שזוכר איזה דביל היית כשהיית בתיכון, איך היית נלהב, איך היית צדיק, ולכן הוא יודע לקחת את כל מה שעובר עליך בפרופורציה. אז אני קורא לקוראים מעל גיל 30, הגיל שבו בדרך כלל החברויות מתחילות לדעוך, לקרוא את הספר ולשלוח מהר הודעה לחבר מתפוגג - בוא ניפגש.

החבר הטוב של המְספר בספר הוא ארי. ארי, שעכשיו מחובר לאינפוזיה של כימותרפיה בתל השומר, שהציל את הגיבור פעם או פעמיים בטיול הגדול בדרום אמריקה. ארי, שרוב הזמן מעורפל ובקושי מסוגל לדבר - אבל עדיין, גם במצב הזה, הוא המשענת הכי גדולה של המספר. הוא הדבר היחיד שיציב בחיים שלו והוא האדם היחיד שהוא לא מסוגל לשקר לו או להמציא לו סיפורים. אז זה הדבר הראשון שקרה לי בספר הזה, והדבר שהכי מרגש בספר. הספרים של אשכול נבו הם תמיד תעמולה שקוראת להעמיק ולהעצים את הקשר עם חברים. וזה אולי אחד הדברים היחידים שראוי לערוך תעמולה למענם.

אשכול נבו הוא אחד הכותבים היחידים שמצליח לספר על חברות אמיתית. לא רומנטית, לא חבר מהעבודה, לא חברותא ולא שכן - חבר ממש. הספרים של אשכול נבו הם תמיד תעמולה שקוראת להעמיק ולהעצים את הקשר עם חברים. וזה אולי אחד הדברים היחידים שראוי לערוך תעמולה למענם

 

המספר בספר 'הריאיון האחרון' הוא סופר. אלי גורן שמו. לא שזה משנה משהו. רוב הספר הוא לגמרי בגוף ראשון. גוף ראשון עמוק. סופר שמרוב חוסר השראה, דלדול ודכדוך מתחיל לענות בכנות מדאיגה לשאלות קוראים באינטרנט. הספר בנוי שאלות שאלות שיוצרות לספר מבנה מיוחד במינו, שהופך את הספר ליצירת אומנות, עם פערים, עם אינטימיות ועם קפיצה מרתקת בין רבדים של סיפור. אבל מעבר למבנה היפה הזה, נוצר אט אט סיפור. סיפור על סופר ועל אדם שמשהו מאוד בסיסי בחיים שלו מתערער. אשתו הופכת לזרה לו, הבת שלו מתרחקת והוא כבר לא מסוגל לכתוב שום דבר בעל ערך. מפגשי הקוראים הם הדבר היחיד שעוד שומר אותו מחובר לאנשים כלשהם ולמציאות כלשהי. גם בהם הוא נואש, שברירי ואומלל.

יש כאן סיפור כואב ומדכדך על אדם שהולך ונהיה בודד ומאבד בעצם את כל הקשרים המשפחתיים והחברתיים שלו, ומהרבה בחינות גם את עולמו המקצועי. למרבה הצער, נראה שהוא לגמרי חסר אונים בקשר לזה. שהוא עומד וצופה במתרחש ולא באמת מסוגל להושיט יד ולשנות את הכיוון. זה נורא. והנורא באמת הוא שיש מקרים כאלה, שהאונייה שלך הולכת ושוקעת, הולכת וטובעת, ואתה מצליח רק להביט בה ולא מסוגל לעצור שום דבר בתהליך. אתה יכול רק לספר עליו ולחוות אותו רק דרך סיפור.

זה הנושא המרכזי של הספר. הפער בין האמת לשקר, בין המציאות לדמיון, בין הסיפור לעובדות ובין הסופר לאדם האמיתי שמאחוריו. לא פעם גם אני התבלבלתי ויש כמה סיפורים בספר שאני לא ממש יודע אם הם מתוארים כמציאות של אותו סופר או שהם סיפור שלו. אפילו יש כמה מקומות שאשכול נבו מזכיר לנו שגם הוא בתמונה ואולי בעצם זה לא רק סופר שמספר אלא שזו בעצם קצת אוטוביוגרפיה. מתברר שאפילו כריכת הספר היא לא רק סיפור, היא באמת מה שהוא מספר עליה. כאילו שאשכול נבו שובר את החוקים ופתאום היד האמיתית שלו מציצה. זה מתעתע ומרשים.

אני ממש אוהב ספרים שמצליחים להעביר את הרעיון שלהם גם באמצעות חוויית הקריאה עצמה, וזה בדיוק מה שקורה כאן. זה יוצא דופן. גיבור הספר מאבד את רוב הדברים בספר בגלל סיפורים. מפני שהוא הפסיק לחיות והתחיל לספר. מכיוון שהסיפור הפך לחשוב יותר מהמציאות. בדרך כלל ספרים מהללים את מלאכת הסיפור ובעצם מעדיפים אותה על פני המציאות. כאן זה הפוך. אשכול נבו נלחם כאן על האמת, ומסתבר שיש דבר כזה אמת. מבחינה זו, זה אחד הספרים השמרניים שקראתי לאחרונה. אני לא בטוח שאגזים אם אגיד שהספר הוא מסמך אקטיביסטי שלוחם נגד הפוסט-מודרניזם והפייק ניוז. אפילו פייק פוליטיקאי יש בתוך הספר. ואולי אחרי הכול זה בעצם הפוך - כי בסוף זה נשאר ספר וסיפור, וגם את המלחמה הזו הוא מבצע במילים וסיפורים.

אשכול נבו הוא אחד הסופרים הכי ישראליים שיש היום. כל קורא ישראלי מרגיש שהוא הולך בשבילים הכי מוכרים - הפועל ירושלים, מדרשת שדה בוקר, תל השומר, קצין קישור, שער הגיא, קבוצה של תגלית, מלחמת יום כיפור, ג'וני שועלי ואפילו התנחלות (ועוד פעם אחת עם שם דמה - מעלה מאיר. למה אי אפשר לקבל כבר התנחלות ממשית בספרות העברית?) ואפילו נוער גבעות. כיף לקרוא ספר ככה. אשכול נבו באמת מלא אהבה ושייכות לישראליות החילונית הטובה והיפה (לפעמים קצת יותר מדי חילונית מדי בשבילי ולפעמים קצת יותר מדי יפה בשבילי). לקרוא אותו זה כמו לדפדף באלבום משפחתי. מוכר ואהוב.

אני חושב שהספר הזה הוא גם הספר הכי טוב של אשכול נבו עד כה, והוא מביא איתו רמה אחרת מהספרים הקודמים, שחלקם מתוקים וכיפיים מדי. הוא ברמה אחרת ועדיין קריא וקולח להפליא. כבר כתבתי פעם שהוא לא פעם עומד ממש על הגבול בין ספרות לבין סרט, אבל כאן זו מחמאה - כי הוא מצליח ליצור סיפור מושך וקל לקריאה ועדיין עמוק ונוגע ללב.

מומלץ.

 

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
נר על החלון

  נוער וחופש גדול. ככה...

מחשב מסלול רוחני מחדש

  מאמר מאת הרב מאיר...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

איתן 054-6799933

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם