סיפור שלא נגמר

 12 books

דוד שמחון

השמיעיני את קולך ונסו הצללים, בתיה דביר. יד ושם הוצאה לאור ומורשת: תשע"ט.

הספר הוא אסופה של עדויות, מכלי ראשון ומכלי שני, על נשים בשואה. נשים בשלבים השונים של המלחמה בגטאות ובמחנות, נשים המנסות להציל את עצמן ואת משפחתן, נשים היוצאות להילחם ולהיאבק, וגם נשים שחוזרות לחיים ומשקמות את עצמן ואת משפחותיהן לאחר השואה. לפני כל סיפור יש תיאור ביוגרפי קצר, ורבות מדי הביוגרפיות המסתיימות מהר מדי, עם סוף רע מדי.

לקרוא את פיסות החיים האלה ביחד, זאת חוויה. לשמוע את הסיפורים שלכאורה אין שום קשר בין הנשים המספרות אותן או המתוארות בהן, אך יחד הן יוצרות סיפור אחד גדול מאוד, של האישה היהודייה, היידישע מאמע, שנלחמת כמו לביאה על החיים של ילדיה.

תוך כדי העיון בספר הזה חשבתי עד כמה חסר לי ספר כזה מתקופות קדומות בהיסטוריה. אולי אפילו כמקבילה לתנ"ך ולמשנה. קולות פנימיים של אנשים שהיו שם, ובעיקר של נשים שהיו שם. לורל תאצ'ר אולריך כתבה: "נשים ממושמעות, לעיתים רחוקות נכנסות להיסטוריה". האמת היא שנשים באופן גורף נכנסות להיסטוריה לעיתים רחוקות. הספר הזה היה מרגש וחשוב במובן הזה שהוא מספר את הסיפור של הנשים שמרכיבות את ההיסטוריה, ברגעים גדולים וגם קטנים שלהן. "השמיעיני את קולך ונסו הצללים" הוא באמת ספר שמניס צללים ושופך אור על נשים שלגמרי מגיע להן להיות באור הזרקורים. הוא גם מעוצב בצורה מיוחדת מאוד והוא בלי ספק מצליח להיות ספר מזמין.

סיפור שלא סיפרתי, אורי ויהודית חנוך. יד שם הוצאה לאור: תשע"ט.

זהו סיפורו של אורי חנוך, שהיה ילד יפה עיניים בקובנה, וגדל לתוך המלחמה. אורי מתאר בספר את קורותיו לפני השואה, במהלכה ואחריה. זה סיפור הישרדות מרגש ומיוחד, רצוף באהבה ובמסירות של בני המשפחה זה לזה. מפגשים עם אנשים טובים בדרך, תושייה ואומץ, וגם ניסים ונפלאות עזרו לאורי לשרוד בגטו ובמחנה דכאו למרות גילו הצעיר. זה אחר זה איבד אורי את בני משפחתו, ונותר לבד. את הרגע שבו איבד את אביו, האחרון מבני המשפחה שהיה לצידו, מתאר אורי כמשבר שממנו כמעט לא התאושש. לאחר המלחמה גילה אורי שאחיו הצעיר דני שרד את אושוויץ. הם התאחדו ועלו ארצה. אורי התחתן והקים משפחה לתפארת. את הסיפור שלו הוא סגר עמוק: "בשנים שלפני הולדת הילדים הלך זיכרון שנות המלחמה והתרחק. כמו אטמתי את תיבת הזיכרונות שלי כדי שאוכל לתפקד בחיי היום-יום. ילדי החזירו אותי לשם. חיבקתי אותם וחשבתי על ההורים שילדיהם נקרעו מידיהם, על הורים שהפקידו את ילדיהם בידי זרים כדי להציל את חייהם. ועל הילדים שנרצחו בשואה. זה היה קשה. בימים הייתי עסוק מאוד. אבל המחשבות האלה חזרו אליי בלילות הלבנים".

כמה כוח יש לתא המופלא הזה שנקרא משפחה. לכאורה אמורים להיות תאים חזקים ממנו – נגיד כאלה שבהם כל חברי התא הם בגירים וחזקים. אבל אני לא מצליח למצוא משהו שמשתווה ברמתו לכוחות של משפחה מלוכדת או משהו שמוציא מתוך אדם את הרגשות הכי כמוסים ואמיתיים שלו כמו משפחה. בכל מקום אחר יש זיופים – בבית אי אפשר. בכל מקום אחר אפשר להדחיק ולהסתיר – לא מבני משפחה.

את הספר הזה כתבה יהודית, אשתו של חנוך, מפיו בחודשי חייו האחרונים. כך היא השלימה את הוצאתו לאור אחרי מותו. אני לא יודע אם היא התכוונה לגרום לי לשמוח כל כך במשפחה שלי, הגרעינית והמורחבת, אבל זה בהחלט מה שהספר עושה.

גווילין נשרפין ואותיות פורחות – כתבים על השואה, שמואל זנוויל כהנא. עורך: זוהר מאור. הוצאת אוניברסיטת בר אילן: תשע"ח.

"מרתף השואה" בהר ציון הוא המוזאון הראשון שהוקם בישראל לזכר השואה. הוא הוקם בידי שמואל זנוויל כהנא ב-1948 כשכיהן כמנכ"ל משרד הדתות וכממונה על הר ציון – האתר הקרוב ביותר להר הבית ולכותל ושנותר בשליטת המדינה הצעירה אחרי מלחמת השחרור.

ביקרתי שם פעם אחת, וזו הייתה חוויה מיוחדת מאוד ושונה מאוד מביקור במוזאונים אחרים. הבנתי שכך צריך להיראות מוזאון לשואה. מרתף השואה הוא לא ממש מוזאון. כלומר, יש בו מאפיינים מסוימים של מוזאון אבל הוא יותר אתר דתי של התייחדות, קדושה ותפילה מאשר מוזאון שמנסה להסביר משהו למישהו או להעביר מסר. מרתף השואה הוא קודם כול מרתף, עם כל המשמעות שבזה, והוא נועד לשמש בית קברות לקהילות שהושמדו. מרתף השואה לא מנסה לספר סיפור מובנה או אפילו להקפיד על פרטים היסטוריים – הוא פשוט מציג את השואה. הוא מוציא את המבקרים מוטרדים, עצובים נורא ושבורים מעט. הוא לא עסוק בלהרגיע או להסביר. דרך אגב, הוא אפילו לא עושה את זה באמצעים ויזואליים מחרידים.

חוץ מזה, בשונה מיד ושם, מרתף השואה הוא בראש ובראשונה מקום דתי ויהודי. השואה שהוא מפגיש איתה היא שואת העם היהודי ולא שואה של "לכל איש יש שם". זה צד קריטי בהבנת השואה וזיכרונה, שלעיתים, למרבה ההפתעה, קצת נדחק. לא בכדי יד ושם משקיע רבות בסיפורים הפרטיים – השואה שלו היא פחות של קהילות ושל עם, היא יותר של פרטים. היא פחות מלחמה נגד העם היהודי ויותר מלחמה נגד האנושות.

זו גם העוצמה של הכתבים של הרב ד"ר שמואל זנוויל כהנא, שרוכזו כאן בספר. הכתבים האל נכתבו בידי אדם שעלה לארץ מוורשה ב-1940 ולא פגש את השואה בעצמו, אבל הבין מהר מאוד מה קורה סביבו ומהר מאוד את החשיבות של ההנצחה והתיעוד. הכתבים מביאים קול מיוחד וחשוב ביחס לשואה. מדובר בפסקאות קצרות וארוכות יותר אשר עוסקות בכאב, בישירות ובקדושה בכל עומק השאלות והמחשבות ביחס לשואה. זו שואה כואבת, זועקת, לא מנוחמת ובעיקר – כל כך יהודית. בעיניי יש חשיבות רבה לשיח כזה על השואה, ומבחינה זו בהחלט מדובר בספר שונה וחשוב – גם אם לעיתים הוא מוזר וקיצוני.

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
מופת הגורן

  אבי רט כותב על...

התעשייה

  כל מה שרציתם לדעתם...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

דניאל 055-920-5666

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם