בין האורית לאורייתא Featured

 14 book
 
ביקורת על הספר 'אור האורייתא' – פירוש ומנהג יהודי אתיופיה לפי פרשות השבוע מאת הרב מברהטו סלומון
 

הרב אמנון בזק

 

"יום אחד התקשר אלי בחור, בן הקהילה. הוא סיפר שהוא בחור ישיבה, ושהוא נבוך ביחסיו עם הוריו ומסורתם. 'הגעתי הביתה', אמר, 'ואני לא יודע מה לעשות. למדתי שיש בעיה עם הכלים והאוכל של ההורים שלי, בגלל כשרות. מה לעשות? להמשיך לנהוג כרגיל, או לנהוג אחרת ולהקפיד על כללי הכשרות, שהם חדשים לנו ולהורינו?"

 

בסיפור קצר זה הרב מברהטו סלומון פותח את ספרו, וסיפור זה מגלם למעשה את הדילמה שהספר מתמודד עימה. יהדות אתיופיה שמרה לאורך הדורות במסירות נפש ובהקפדה רבה על מצוות התורה שבכתב, ה'אורית', שהייתה בידי בני העדה אך הייתה מנותקת ממרכזי היהדות בעולם ומהתפתחות התורה שבעל פה מימי המשנה והתלמוד.

 

עם עלייתם לארץ נקרעו רבים מיהודי אתיופיה בין הרצון לשמור על מסורתם הייחודית ובין ההבנה שבארץ ישראל שמירת התורה בתחומים רבים שונה מאוד מהמסורת שנשמרה בידם. קרע זה היה גם חלק מחוסר היכולת של רבים מצעירי העדה להמשיך ולדבוק במסורת שבידם, וכך פשטה מגמת חילון רחבת היקף שאיימה להשכיח גם את מנהגי העדה וגם את המחויבות לתורה בכלל. האתגר המרכזי שהספר שלפנינו מתמודד עימו הוא כיצד להציג מחויבות להלכה המקובלת בעם ישראל אגב נאמנות למסורת המיוחדת לעדה ולמנהגיה.

 

מחבר הספר, הרב מברהטו סלומון, מכיר היטב את המורכבות. הרב סולומון למד שנים רבות בישיבת הר עציון, ובמהלכן סיים את מבחני הסמיכה לרבנות. הוא עוסק זה שנים רבות בגיור ובנישואין במסגרת מערך הגיור הממלכתי ובהכשרת רבנים בקרב קהילת יהודי אתיופיה.

עם עלייתם לארץ נקרעו רבים מיהודי אתיופיה בין הרצון לשמור על מסורתם הייחודית ובין ההבנה שבארץ ישראל שמירת התורה בתחומים רבים שונה מאוד מהמסורת שנשמרה בידם. קרע זה היה גם חלק מחוסר היכולת של רבים מצעירי העדה להמשיך ולדבוק במסורת שבידם, וכך פשטה מגמת חילון רחבת היקף שאיימה להשכיח גם את מנהגי העדה וגם את המחויבות לתורה בכלל. המסר המרכזי של הספר הוא שאפשר לקחת את המחויבות והמסירות של בני העדה וליישם אותן גם בהלכה הנקוטה בארץ ישראל

 

 

הספר מורכב מעיונים קצרים על פי סדר פרשות השבוע, ובכל עיון יש דיון במצווה, במנהג או בערך מרכזי שאפיינו את יהודי אתיופיה וקשורים לפרשה. ואולם תוך כדי מסירת הדברים מועברת דרך ברורה באשר להתמודדות בין שמירה על המסורת ובין המחויבות להלכה, והמסר המרכזי הוא שאפשר לקחת את המחויבות והמסירות של בני העדה וליישם אותן גם בהלכה הנקוטה בארץ ישראל: "יש קונפליקטים לא פשוטים בין ההלכה המקובלת לבין המסורת. האתגר הוא לבור לנו את הדרך הנכונה, זו המגיעה באמת לעומק כוונת התורה" (עמ' 70).

 

לדוגמה, בפרשת מצורע הספר מתמודד במישרין עם הפערים שבין מנהג יהודי אתיופיה לבין המקובל בתורה שבעל פה בנוגע למצוות טהרת האישה. על פי המנהג האתיופי, נידה הייתה יוצאת מביתה והולכת ל'מרגם בית' (שמשמעו בית הקללה, בגלל קללת חוה אימנו), המסומן באבנים ושוכן מחוץ לבתים הרגילים, ושם הייתה שוהה שם כל ימי נידתה. המחבר מציין את דברי הרמב"ן בפירושו לתורה, שהזכיר מציאות כזו כדרך שנהגה "בימים הקדמונים מרוחקות מאוד".

 

עם זאת ברור למחבר שאי אפשר להמשיך במסורת זו בארץ ישראל, לא רק מסיבות מעשיות אלא גם משום שיש בכך פגיעה בכבוד הנשים. על כן, למרות המודעות למצוקה בנושא זה הוא סובר שיש לקחת את המחויבות של נשות העדה בכל הדורות, ששמרו על טהרת המשפחה במסירות ובקושי, וליישם אותה גם כיום "בהתאם למקום ולזמן" (עמ' 97).

 

כאמור, אחד התחומים שבהם האתגר קשה במיוחד הוא נושא הכשרות, והמורכבות בנושא זה באה לידי ביטוי אפילו בשלבי הכתיבה של הספר. בטיוטה של הספר, שהוגשה להסכמה לרב יעקב אריאל, עמד המחבר (בפרשת שמיני) על שמצד אחד החמירו יהודי אתיופיה מעבר למקובל כיום, ואסרו למשל אכילת תרנגול הודו; אולם מצד אחר הם לא הקפידו על השחזת הסכין וכן לא נהגו לבדוק את הבהמות לאחר השחיטה. כמו כן הם לא נהגו להכשיר בשר על ידי מליחה אלא הסתפקו בהדחה.

 

המחבר דן בשאלה אם מותר לתת להורים אוכל מבשר שנשחט על פי המסורת האתיופית כחלק מכיבוד ההורים ומורשתם, ובטיוטה התיר לסמוך בדיעבד על כשרות בשר שנשחט גם ללא בדיקת הריאה ואף אם הסכין לא הושחזה כראוי. הרב אריאל התנגד להיתר זה התנגדות גורפת (עמ' 13) והציע שהאפשרות לסמוך על מקרים בדיעבד תהיה רק במקרים שההלכה אכן מתירה זאת, "ולכן אין ברירה אחרת אלא שצעירי העדה ילמדו היטב את הלכות הכשרות לפרטי פרטיהן וידעו מה כשר בדיעבד, ואז יוכלו לסמוך על כך".

 

בעקבות הערתו של הרב אריאל שינה המחבר את הדברים במהדורה המודפסת. הוא ציין (עמ' 92) שיש איסור לתת אוכל שאינו כשר על פי ההלכה גם להורים, אך עמד על הצורך ברגישות רבה כלפי ההורים והדגיש שאם ההורים רואים שהבנים מתייחסים אליהם בכבוד הראוי ונמנעים מהגשת אוכל שאינו כשר על פי ההלכה המקובלת, הם עשויים להבין ולכבד את הדרך שבה הולכים הבנים.

 

במקום אחר (עמ' 102) עומד המחבר על הבדלים נוספים בין התורה שבעל פה לבין המסורת האתיופית: בקביעת חג השבועות על פי הפסוק "ממחרת השבת" (במסורת האתיופית מונים חמישים יום משביעי של פסח, כך שחג השבועות חל בי"ב בסיוון); במילה בשבת (על פי המסורת האתיופית, המילה איננה דוחה שבת או יום טוב) ועוד.

 

מצד אחד ההיכרות עם מסורת זו מרתקת וחשובה לא רק לאנשי העדה אלא לכל עם ישראל. מצד אחר המחבר מציג באופן ברור ואמיץ את עמדתו בנושא: "עינינו הרואות שמסורת התורה שבעל פה מפרשת את הפוסקים בצורה שונה מהמקובל אצלנו. אל לנו להתעלם מהמציאות החדשה. בעוז ובענווה, בחשיבה עצמאית ואמיצה נמשיך את מסורת אבותינו במציאות המתחדשת. בעידן של גאולה וחיבור מחודש עם אחינו כל בית ישראל, אין ספק שאנחנו צריכים לחזור אל הפרשנות המקובלת בספרות חז"ל ולאמץ לעצמו את ההלכה כפי שהיא מקובלת ברוב עדות ישראל, כפי שהקהילה נוהגת בתקופה האחרונה".

 

נוכל לסיים בתפילתו של המחבר בסיכום הדיון על הפערים האלה: "מי שנתן לאבותינו בגלות אתיופיה את העוז והגבורה לשמור מצוות במסירות נפש עצומה, הוא ייתן לנו את הבינה והדעת להמשיך בשמירת המצוות גם בארץ אבותינו".

 

 

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
חוזרים לתוכנית אלון

  מאמר מאת ח"כ מוטי...

הסמארטפונים כאן כדי להישאר

  מאמר מאת הרב יניב...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

דניאל 055-920-5666

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם