Print this page

החיים האלה Featured

 390 10 books
ככה אני מחליט מראש כיצד ייראו החיים שלי

דוד ופנינה שמחון

תלמידים מחפשים משמעות, בועז כהן. הוצאת פרדס: תשע"ט.

אתחיל בלומר תודה לבועז כהן. ממש תודה מעומק הלב. הספר שלך נגע במקום מאוד פתוח בלב שלי, קראתי אותו מכריכה לכריכה וכבר למחרת התחלתי לחשוב דרכו על העולם.

הספר הוא ספר טיפולי בעיקרו. כתב אותו יועץ חינוכי בבית ספר תיכון אתגרי בבית שמש – בית ספר לילדים עם קשיים גדולים שנשרו ממסגרות אחרות – ומה שהיה מיוחד מאוד בעיניי הוא נקודת הממשק בין הטיפולי לחינוכי.

אני מורה במקצועי ומוצאת עת עצמי לא פעם עומדת על קו הגבול שבו מסתיים מעשה חינוכי ומתחיל מעשה טיפולי. זה גבול דק מאוד. הרבה פעמים הוא אפור, ופעמים רבות הוא דינמי ואין בו נקודה אחת שנשארת במקום. יש כל כך הרבה מצבים שבהם אפילו אין מקום לשרטט גבול והכול מעורבב.

נפש הילד היא כוח מניע ועוצר, יוצר ומחפש. ללא עבודה עם הנפש של הילד, מנועי המוטיבציה הלימודית והחינוכית אינם יכולים להניע. עבודה חינוכית אמיתית, כזאת העוזרת לילד למצוא בעצמו את הכוחות, העוצמה והמוטיבציה ללמידה, להתנסות ולטעייה, לחשיבה מחודשת, להתמודדות עם קשיים, למפגשים מיטיבים עם חברים, היא עבודה עם הנפש. אין דרך אחרת לעשות אותה.

ומצד שני, מי אני ומה הכשרתי? אני מורה. לזאת הוכשרתי, בזאת ניסיוני. אין לי הכשרה טיפולית, וגם אם אני מפעילה אינסטינקטים טובים שמכוונים אותי לעבודה נפשית, אני חייבת להיזהר. נפשות ילדים הן נפשות רכות, ואני לא מתכוונת לשחק בהן. אני זוכרת איך כשהייתי ילדה בתיכון המחנכת שלי התחילה לדבר איתי בכלים פסיכולוגיים, ואני לא הייתי מוכנה בשום אופן לדריסת הרגל הגסה והלא-מקצועית שבה היא נכנסה לתחום הזה (בלי להבין בזה כלום פשוט היה ברור לי אז שהיא חצתה גבול. ואני יודעת להגיד היום שכוונתה הייתה טובה, ושהיא אפילו אמרה דברים נכונים, אבל בעיניי זה עדיין לא נתן לה לגיטימציה להיות שם). קשה לי לראות אנשי הוראה שמתיימרים לנתח את הנפש, ועוד יותר קשה לי לראות כאלה שמתיימרים לטפל בה ולשנות אותה. אני לא מטפלת. אני מורה.

דווקא משום שהגבול הזה חשוב לי כל כך, ודווקא משום שאני נשמרת בו מאוד, היה הספר של בועז כהן משמעותי לי כל כך. הספר מתאר עבודה בבית הספר בכלי הגישה הנרטיבית. זה טיפה ארוך, אבל אסביר על רגל אחת ממה שהבנתי מהספר. לפי הגישה הנרטיבית, לכל אדם יש סיפור מארגן שדרכו הוא מסתכל על חייו. הוא אוסף לסיפור הזה את האירועים בחייו שתומכים בסיפור ומשמיט מהזיכרון ומתפיסתו העצמית את כל האירועים שחווה שאינם תואמים את הסיפור הזה.

למשל, אם תלמידה מספרת על עצמה סיפור של 'ביישנית', היא תזכור כל מצב שבו הביישנות עצרה אותה מלעשות מה שרצתה באמת ומנעה ממנה להגיע אל היעדים שלה. היא לא תתייחס כמעט לרגעים אחרים בחייה שבהם הביישנות לא הפעילה אותה. הסיפור שהיא מספרת על חייה גם מנבא התנהגות עתידית. אם הסיפור שלה הוא שהיא ביישנית, מראש היא תימנע מסיטואציות חברתיות כאלה ואחרות שבהן היא תניח שתיכשל. לפי הגישה הנרטיבית, אפשר לעזור למטופל לחפש ולמצוא אירועים שהושמטו וליצור בעזרתם סיפור חלופי נכון לא פחות המבוסס על סיפור חייו, וכך לגרום לו גם לשנות את התנהגותו בעתיד.

על קצה המזלג ממש, כהן מעביר את הגישה הזאת אל בית הספר ומשתמש בה כדי לעזור לתלמידים להתמודד עם קשיים ועם סיפורים של כישלונות. הוא בונה איתם יחד סיפורים חלופיים המבוססים על נקודות של חוזק והצלחה בחייהם, וכך עוזר להם לבחור מחדש את הסיפור שלהם, ובעזרתו לבחור מחדש את דרך חייהם בהווה ובעתיד.

היה מרגש לקרוא את הסיפורים הרבים שליקט כהן בספר. הוא הסביר דרכם באופן ברור מאוד את עיקרי הגישה הנרטיבית, כך שגם מי שאינו בא מתחום הטיפול יכול להבין בקלות את המהלך. רוב הספר מתרחש בין כותלי חדר היועץ של כהן: שם נערכות השיחות ושם קורים התהליכים המהממים והמעצימים.

מה שהיה מיוחד בעיניי הוא שאף שאין לי חדר ייעוץ מצאתי בסיפורים שפה שהתחברתי אליה מאוד. שפה שיכולתי בקלות להבין איך היא משרתת את הכלים החינוכיים ולא מחליפה אותם. מצאתי דרך הסתכלות מחודשת ומרגשת על תלמידים. נקודת מבט שמבטלת את הסיפור הקבוע שאני, המורה, יוצרת לכל תלמיד מבלי משים, ומאפשרת לי לבחור עוד נקודות התבוננות על התלמידים שלי. וגם על עצמי. כהן מעניק פה מתנה שמתאימה לא רק למי שעובד במוסד חינוכי אלא לכל אדם הנפגש עם אנשים אחרים (כולנו בעצם, לא?)

הספר עוזר לגלות שכל אחד יכול לחולל משהו נפלא בעומק הנפש של מי שעומד מולו אפילו אם הוא מורה. והבעיה היא כמובן שבאותה מידה כל אחד יכול גם לחולל משהו נורא בנפש של מישהו אחר. שימו לב אל הנשמה.

וירג'יניה – רומן ביוגרפי, דבורה נגבי. עם עובד: תשע"ט.

אני לא יודע איך עברתי כל כך הרבה שנות חיים בלי להכיר את חייה של וירג'יניה וולף. שמעתי עליה וקראתי קצת דברים שכתבה, אבל מעולם לא הקדשתי לה תשומת לב. וחבל. כי מדובר באישה מיוחדת ביותר שהשפיעה ישירות על חיינו כולנו. לא פחות.

וירג'יניה וולף היא סופרת בריטית פמיניסטית שחייתה בתקופה מטורפת. העולם התהפך והתעצב מחדש במחצית הראשונה של המאה ה-21, וולף היא אחת הנשים שווידאו שהוא ייפול על הצד הנכון. אפשר להתווכח על זה (וגם בשביל זה שווה לקרוא את הספר), וברור שלעיתים נראה שהפמיניזם הגיע למרחבים מורכבים יותר המעלים שאלות. אבל ללא ספק כולנו חיים בעולם שבו ההישגים של התנועה הפמיניסטית הם עובדת חיינו, ואני מעריך שרובנו לא היינו רוצים לחזור אחורה ולבטל את כל השינויים האלה.

עכשיו, ברור שמדובר כאן ברומן ביוגרפי ולא בביוגרפיה מדויקת, אך הרומן בהחלט מבוסס על פרטי חייה הביוגרפיים של וירג'יניה. היא כתבה גם יומנים רבים שאפשרו לשחזר באופן הרמוני את הדמות שלה ואת זרמי התודעה הייחודיים שלה. קריאת הרומן הזה גרמה לי לחפש ולפתוח את יומניה ושאר כתביה של וולף, ומצאתי עולם עשיר ביותר.

לפי הגישה הנרטיבית, לכל אדם יש סיפור מארגן שדרכו הוא מסתכל על חייו. אם תלמידה מספרת על עצמה סיפור של 'ביישנית', היא תזכור כל מצב שבו הביישנות עצרה אותה מלעשות מה שרצתה באמת ומנעה ממנה להגיע אל היעדים שלה. היא לא תתייחס כמעט לרגעים אחרים בחייה שבהם הביישנות לא הפעילה אותה. הסיפור שהיא מספרת על חייה גם מנבא התנהגות עתידית

כל מיני דברים שנראים לנו היום מובנים מאליהם היו אז שונים כל כך. כשבגרה הוצגה וירג'יניה בטקס לפני מלכת אנגלייה כדי שהנשים תדענה שהיא כבר בשלה לשידוכים. היא גדלה במשפחה משכילה מאוד וראתה את אחיה הקטנים והגדולים יוצאים אל האקדמיה ורוכשים השכלה בעוד היא והבנות האחרות נשארות בבית וצריכות ללמוד להתנהל לפי הקודים והכללים החברתיים. וירג'יניה הסופרת ואחותה ונסה הציירת קראו תיגר על מוסכמות חברתיות רבות: הן ראו את הלעג שנתקלו בו הסופרג'יסטיות הנלחמות סביבן על זכות בחירה לנשים. הן ראו שמוסדות ההשכלה הגבוהה (שהיו לא רק מוסד אקדמי לרכישת ידע אלא גם הסצנה התרבותית-חברתית שבה נרקמת התרבות של הדור הבא) סגורים בפניהן. כשנפטרו הוריהן הן החליטו לחיות לבדן בבית וערכו בו מפגשים תרבותיים שבהם הגברים והנשים העזו לקרוא זה לזה בשמם הפרטי ולדבר זה עם זה כשווים על עניינים שברומו של עולם.

וירג'יניה וולף גם יצרה שינויים מרחיקי לכת בעולם הספרותי כשפיתחה סוגה חדשה שהיא הייתה מהחלוצות שלה: סוגה שמציבה במרכז היצירה את תודעת הגיבורים, את עולמם הנפשי והרוחני ולא את ההתרחשות העלילתית שבחוץ. מה שנראה היום מובן מאליו היה אז חדשני ושונה ולא התקבל בקלות על הציבור.

אחד הכתבים המפורסמים ביותר של וולף הוא 'חדר משלך', שבו היא טוענת שיש מעט מאוד נשים כותבות ויוצרות משום שאין להם התנאים הכלכליים הבסיסיים שיאפשרו להן חדר עבודה משלהן שבו יוכלו לכתוב ללא הפרעה. היא בעצם טענה שלא שאין נשים מוכשרות, פשוט אין להן תנאים להוציא את הכישרון הזה אל הפועל. במוטיב חוזר וולף מדמיינת את אחותו של ויליאם שייקספיר, שהייתה מוכשרת יותר ממנו, אך תנאי החיים המגבילים שלה כאישה לא נתנו לה ליצור, ואילו הוא הפך לאחד הסופרים המוערכים בכל הדורות.

כשהילדים שלנו שומעים שכשהיינו ילדים לא היו טלפונים ניידים או אינטרנט זה מוזר בעיניהם. קשה להם לדמיין עולם שונה כל כך ממה שהם מכירים. דיברתי פעם עם הבן שלי על שבעבר לא הייתה לנשים זכות בחירה. הוא התייחס לזה באותו אופן. לא הצליח לדמיין איך זה יכול להיות. מטורף לחשוב שחלפו כמה עשרות שנים בסך הכול מהימים שזאת הייתה מציאות החיים של העולם (בשווייץ ניתנה זכות בחירה לנשים רק ב-1971).

מעניין לחשוב שהשינויים האלה שהובילה וולף היו יכולים גם שלא להתרחש, ושאישה ועוד אישה ועוד איש יצרו אותם במו ידיהם. מעניין אותי מאוד לחשוב אילו שינויים אנחנו רוצים לשנות, מה בחיים שלנו יכול להיות אחר כל כך ומה נעשה בשביל זה. מה אנחנו יכולים לשפר בעולם באופן מהותי, ומאחר שהוא מהותי כל כך אנחנו לא יודעים אפילו איך לחשוב עליו.

 

אולי יעניין אותך גם