אבות ובנים בקברי צדיקים

12 leviteh
יובל לויטה


אני מניח את הראש על המצבה הלבנה, העשויה שיש חלק, ובלי שום הכנה העיניים מתחילות לדמוע. מה זה? מה קורה לי? למה? אוי שכלי, שכלי, די, חדל לנסות, אתה לא תבין, בוא ניפרד, אל תדאג לא לתמיד, לעכשיו, תמתין קצת אני כבר חוזר אליך, "כַּתַּר לִי זְעֵיר וַאֲחַוֶּךָּ" (איוב לו, ב), המתן לי מעט שכלי, אני צריך רגע לחוות משהו חדש. לא עכשיו, אולי בהמשך תצטרף, בלימוד, בפלפול התורה הקדושה, כי אז ודאי נוכחותך היא הכרח, לחדד אתך את הדברים, לברר וללבן, שקלא וטריא, אך לא עכשיו, עכשיו מרגישים, לא מבינים.

 

אינטימיות אלוקית


בני אהובי מעיין חיים, עוד לא בן שבע, והנה הוא כאן אתי (גם לזה היה צריך שחרור גדול של השכל). אנחנו נמצאים במז'יבוז', בציון הקדוש והנורא של אור שבעת הימים, מייסד החסידות, הבעל שם טוב הקדוש. מסע אבות ובנים, חברים, תלמידים ובניהם, להשתטחות על קברי הצדיקים, "קדושים אשר בארץ המה".
בני נצמד לרגליי, מחבק, ואני רוכן אליו, עיניי אדומות, הלב רחב, ויש שם אהבה חיה, מלאה. הוא מזהה את זה, הוא מרגיש, אלו הקולטנים של הלב, שם יודעים, שם לא באמת צריך הסברים. אבא ובן באינטימיות

שפתיו נעות וקולו לא נשמע, שפתיים קטנות וקדושות של תינוק של בית רבן, הבל פה ללא חטא. חשתי  שבכל אות, בכל תיבה שהוא מוציא מפיו, הוא מתקן את כל העולמות, גם כשאני לא שומע. נצמדתי אליו כדי שתפילותיו יעטפו גם אותי. תוך כדי תפילה הוא מביט בי ואומר במתיקות: "תראה, אבא, איזו מתוקה (אחת האחיות), על מה היא ביקשה שאתפלל, שהיא תקבל 100 במבחן"

אלוקית, עטופים באור, הכול קרוב כל כך. והוא אומר לי: "אבא, בוא נקרא את התפילות שאמא שלחה אתנו. ואני משיב לו שנתפלל אותן באומן, כשנגיע לרבי נחמן, אך הוא מתעקש: "למה שלא נתפלל את התפילות אצל כל הצדיקים בדרך"? נכנעתי. "נכון, אתה ממש צודק".
פתחתי את ערמת המכתבים והוצאתי את התפילות עם האותיות המנוקדות שאשתי ובנותיי הכינו בבית כדי להקל עליו מעט את הקריאה. שפתיו נעות וקולו לא נשמע, שפתיים קטנות וקדושות של תינוק של בית רבן, הבל פה ללא חטא. חשתי  שבכל אות, בכל תיבה שהוא מוציא מפיו, הוא מתקן את כל העולמות, גם כשאני לא שומע. נצמדתי אליו כדי שתפילותיו יעטפו גם אותי. תוך כדי תפילה הוא מביט בי ואומר במתיקות: "תראה, אבא, איזו מתוקה (אחת האחיות), על מה היא ביקשה שאתפלל, שהיא תקבל 100 במבחן". ואני אומר לו: "עכשיו בטוח שהיא תקבל 100, וגם אם לא, בזכות התפילה שלך היא לפחות לא תהיה עצובה גם אם תקבל 98".

 

מעל הזמן והמקום


יש כאן ניסיון בלתי אפשרי, לשתף מבפנים חוויה שהיא מעל הזמן והמקום. יש בה כל כך הרבה נקודות של תיקון ושל אור. אם זה הבכי ליד בני, בלי ניסיון לעצור, כאילו בשביל לגונן עליו, שלא יראה את אבא 'חלש'. יש כאן ידיעה שזה באמת להפך, הבכי הזה הוא כולו כוח, כולו אומץ של שחרור ההתניות וההגדרות הישנות. אני יודע שדווקא את זה הוא ינצור לכל חייו, יותר מכל הפעמים שהראיתי את עצמי חזק, וגם ייתן מזה לילדיו. יש כאן אהבה פשוטה לצדיקים, "קדושים אשר בארץ המה", יש כאן תמימות ופשטות, יש כאן עומק של קרבה לבני, לעצמי, לה' יתברך. זו קרבה וקשר חי מלא בלב, ברגש, יש כאן תיקון, מקום מיוחד  שאני לא הכרתי מהקשר עם הוריי.

 

לרדת קצת מהפסים


לפתע חשתי רטיבות קלה על כתפי הימנית, טפטוף ממעל. מה זה? מהיכן? הרי המקום מקורה בתקרה, מהיכן נכנס הגשם? "אוי שכלי, שכלי, כמה אתה נלחם, אמרתי לך תמתין בחוץ, זה לא מקום בשבילך. אתה יודע מה, אשחרר לך משהו שאולי יניח את דעתך, אתה הרי שכל, אתה חכם, מבין, בוא ואומר לך משהו בשם אחד שהוא לא סתם מבין וחכם אלא גאון, הגאון מווילנה. שים לב מה הוא אומר על מה שקורה כאן עכשיו: "עיקר השראת השכינה בדורותינו אלה – בקברי צדיקים" (מופיע בספר הלשם חלק ד).
שכלי נרגע קצת מדברי הגאון, וניצלתי הזדמנות זו להסתכל למעלה לכיוון מקור הטפטוף. פלא פלאות, אחד מחבריי, איש יקר מאוד שגדל בחינוך הציוני-דתי, וכמו ששיתף אותי, הסביבה שגדל בה לא ממש פרגנה למהלכים הללו של קברי צדיקים וכדומה, והנה הוא כאן 'רובץ' על הציון הקדוש של הבעש"ט, אי שם בערבות אוקראינה, הרחק מארץ הקודש, ועיניו אינן מפסיקות לנזול. והנה ילדיו הקדושים מתבוננים באבא ש'ירד מהפסים', אך הוא יודע, והם יודעים עמוק בלבבם, שממש לא! הוא עלה על הפסים, על המסילה לה'. אולי ירד מהפסים של החקירות, של מצוות אנשים מלומדה, לפסים של קרבה, של השתפכות הנפש, של נפשי יצאה בדברו, של לגיטימציה לגעגועים האין סופיים של הנשמה לשורשה. זה בכי שלם. לא סתם שערי דמעות לא ננעלו, כי הבכי הוא ביטוי של כל הקומה שלנו, הוא מעבר למילים, מעבר להבנות, ועם זאת הוא כולל את הכול. יש בו כאב: כאב על המרחק, על החטאים, על הגאווה, על הכעסים, על השקרים ועל הזיופים, ויש בו שמחה: שמחה של הכרת הטוב, של כל היש. יש בו ערגה וגעגועים, אלו כיסופים של הנשמה לדבקות והתייחדות נמשכת עם בוראה, ויש בו יראה, פחד משגיאות ומדמיונות, פחד של הנפילה שיכולה לבוא אחר כך, בכי על הפער בין הרצוי למצוי, בין המעשה ללב.


יש בבכי הזה הודיה עצומה על כל הפרטים של החיים, ובפרט על הרגע הזה, על חסד החינם שמקבלים עכשיו ועל החיים בכלל, הדמעות הללו כוללות ממש הכול. לרוב אנחנו פוחדים מהמפגש עם המקום הזה, אף על פי שאנו צמאים אליו כל כך, כמו נלחמים 'להישאר על הפסים' המוכרים,  פסי ברזל משומנים ומקובעים שמבטיחים שלא ניפגש עם החיות האין סופית הזו שכל כך רוצה להתגלות ולהתפרץ מתוכנו. לפעמים צריך לרדת מהפסים כדי לאפשר לחלק הזה, חלק אלוה, את מקומו. אין מה לדאוג, אחרי זה חוזרים לפסים, לסדר היומי הטוב, אך אלו כבר לא פסים מברזל אלא פסים גמישים יותר, חיים יותר, אמן.
לאחר מכן נסענו לברסלב, מקום קבורת תלמידו העיקרי של רבי נחמן, רבי נתן זצ'ל. בין העשבים שעל גדות נהר הבוג היפהפה צווחנו עם ר' נתן: "בברסלב בוערת אש, הבער אותה בלבי", ומשם לאומן, עיר הגעגועים, אל רבנו נחמן בן פיגא. אך משם אני כבר לא ממש יכול לשתף, זה לא מצטמצם למילים...
 

atarMbaolam

 

 

 

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
היועץ התורני של החוק

    עידו רכניץ על משפט...

המאבק במסתננים זקוק לכם

   שפי פז ממשיכה להיאבק...

הפרסום בעולם קטן עובד

האתר החדש של עולם קטן

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

052-5471494 נדיה 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם