יחד – כולם לך

13 leviteh

יובל לויטה

מראה גאולי

"שינה בשבת תענוג". צהרי שבת קודש, רגע קט לאחר קיום ההלכה האהובה הזו, יוצא מחדר הצימר הקטן שביישוב שדמות מחולה, גבעה קטנה ומופלאה בצפון הבקעה הצופה אל הרי גלעד ואל נהר הירדן היפהפה הזורם לאטו במרכזה. שני העברים מלאים ירוק, מלאי חיות שבולטת על רקע הגוון הכללי הצחיח והמדברי של הבקעה, הכול מלא הוד קדומים, נוח, שקט ונעים.

אני יוצא את דלת החדר, ו... איזה מראה גאולי נגלה לעיניי, כל הנבואות של אחרית הימים כפשוטן. אישה חרדית מאזור ירושלים ובחורה מהצפון שאינה דתייה כלל בשיחת עומק פנימית, משוחחות ללא שום מחיצה של פרצופיהם ודעותיהם השונים כל כך. מה זה? מה מחבר אותן כל כך קרוב? זה מפגש של נשמות, זרע עם קדוש, בנות מלך, שנפגשות ממקום אחר, מעבר להגדרות, מעבר להרגלים, אמיצות ורוצות להתקרב, להעז להיפגש באמת.

והנה מגיעות לאוזניי צהלות וצווחות של ילדים שובבים קדושים, רצים זה אחר זה, לזה יש כיפה שחורה ופאות עד הכתפיים, ציציותיו עפות ברוח, והשני במכנס קצר ושער קוצים מעוצב. איזו חיוּת יש להם, איזו שמחה, איזה חיבור. איפה המחיצות? איפה המרחק? מה קורה פה?

הנה חבורת גברים בריקוד חסידי, מעגל כזה, האחד מבית שמש, השני מקיבוץ ניר דוד, השלישי מ'מרכז הרב', וההוא מציפורי, וממעלה גלבוע, והם שרים: "למען אחיי ורעיי, אדברה נא שלום"...

בפינה על הדשא הסינטטי מעגל הנשים - חרדיות, פריקיות, קיבוצניקיות, נשות הציונות הדתית, "יחד כולם קדושה – לך". איזו אחדות, איזו נעימות.

 

מיזוג הרעיון האלוקי עם הקיבוציות

נקודה נפלאה היא שהכול מתקיים בצורה טבעית, אמתית, פשוטה. זה לא סמינר של קירוב, אין כאן לו"ז של שעורים בנושא אחדות ישראל או "דתיים-חילונים לאן?" וכו'. אלא ניגון טבעי, חי ונושם של אור הגאולה, חזון אורות הקודש ואורות התחייה של הרב קוק מתקיים כאן הלכה למעשה, על היסוד של חיבור בין שני כוחות שורשיים שיש בכל אחד מאתנו: האחד הוא הנטייה הטבעית והשורשית לקיבוציות ולחיים משותפים, והשני הוא הנטייה הבסיסית של ההימשכות לאלוקות: "ויקומו לנו קיבוצים חברתיים ולאומיים שכשאנו מסתכלים בהם בעין פקוחה הננו רואים את כל הסיבות החזקות ההולכות ומשפיעות על סדרי הווייתם וחייהם שהם כולם נמזגות ונבללות מההכשר הפנימי של מיזוג הרעיון הא-לוהי עם הנטייה הקיבוצית שבצורה הלאומית" (אורות, האידיאות בישראל א').

אם היחד הוא של אנשים שנאספו רק כבררת מחדל, כי יש להם צורך טבעי לקיבוציות, זה מוביל לחבורה שחיה במוחין דקטנות, במרמור, שחשים כל הזמן שהם מתפשרים ומוותרים על קיומם העצמי. כדי שיהיה "יחד אלוקי", יחד שהוא לא מהתפשרות, צריך ללמוד לפתח את שני המפתחות הפנימיים – עוז וענווה

זו קבוצה של חברים בשבת משותפת עם המשפחות - שפשוט רוצים להיות יחד, רוצים להתכלל, להתקשר, לשחרר את המחיצות השקריות, המבדילות, ולגלות יחד ניגון אלוקי - לשם ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, בפשיטות ובתמימות. החברים לומדים יחד כל השנה, והפעם הצטרפו 'החסידות', הנשים הקדושות.

 

קרבה אל נפשי גאלה

בתוך הסעודה ה' פתח לנו נקודה נפלאה שאולי מסבירה קצת איך אפשר לייצר התכללות כזאת.

ראשית אנו יודעים מהבעל שם טוב שהסדר הנכון לגאולה, שהוא אור האחדות, הוא קודם כול גאולה פרטית, למצוא אחדות בתוך נפשנו. הקפיצה המהירה מדי להתכללות, לקיבוציות, בוויתור-יתר על המקום הפרטי, יכולים לייצר לאורך זמן דינים רבים, מרמור, פערים ומרחק. לכן ראשית הפנייה היא פנימה, גאולה פרטית: "קרבה אל נפשי גאלה". האדם צריך לקחת אחריות על נפשו, על האני שלו שנמצא בגולה, ולהחזיר אותו למקומו האמתי הטבעי. לגאול אותו מכל מה שדבק בו ולא שייך אליו. האדם צריך לחיות את חיי נשמתו, ובמפגש עם עומק פנימיותנו מתעוררת מאליה בצורה טבעית נקודת כלל ישראל, זה צורך טבעי קדוש - להתכלל, "כאיש אחד בלב אחד". מגלים לנו החכמים, שבאמת גם "הכלל" נמצא בתוכנו, זה אור השכינה, פנימיות לב כל איש ישראלי (ראה באריכות בטללי חיים הקיצו ורננו).

 

העוז והענווה

הנקודה שה' פתח לנו בשבת בהקשר של ההדרכה לגאולה פרטית, שתאפשר את ההתכללות, היא מתוך התפילה של שבת: "העוז והענווה לחי העולמים".

בתפיסה חיצונית העוז והענווה נראים כמו שני כוחות סותרים. הענווה בהסתכלות הלא מדויקת היא מה שרבי נחמן קורא "ענווה פסולה". האדם נהיה "שלימאזלניק". ענווה זו היא באמת ביטוי של חוסר הערכה עצמית, זה נראה כמו עדינות והכנעה; אך באמת אלו בעיקר פחדים ישנים, האדם נמצא במוחין דקטנות, שמתלבשים על מושג רוחני קדוש. בטוח שזה לא רצון "חי העולמים".

"העוז" נראה ממש הפוך, אחד שהולך בכל הכוח עם דעתו, עם רצונו, בלי לראות אף אחד. במקום הלא מבורר זה בעיקר גאווה ושתלטנות, שבאות גם מחוסרים נפשיים.

שני חלקים אלו במהותם הם אלוקיים, שייכים ל"חי העולמים". על ה' מלמדים אותנו חז"ל שאחת מיכולותיו היא נשיאת ההפכים בצורה מושלמת: "בכל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה, שם אתה מוצא ענוותנותו". כלומר הגדלות מגלה ענווה, והענווה, שהיא בבחינה מסוימת פינוי מקום ויצירת חלל פנוי, מגלה גדלות אינסופית. וכן אדם שרוצה לדבק את מידותיו בקב"ה, עליו לקיים את הדיאלוג הזה באיזון, בתיאום קדוש. האור של 'אין לו מעצמו כלום', מצד כוחו ועוצם ידו, אם הוא ענווה אמתית, הוא מוליד ומגלה עוז וגדלות עצומה, הרבה יותר מכל חלקי הנפש שיכולים להתגלות מהאגו. זה אדם שיודע מתי לפנות מקום, ומתי לתפוס את המקום בעזות כנמר עם כל הכוח כאשר מדובר בעניין אלוקי שצריך להתגלות דרכו.

בכל השבת הזו, עברתי את סערת הכוחות הללו בנפשי. מצד אחד יראה, לא לתפוס יותר מדי מקום, בדיבור, בלימוד, בעשייה, ומצד שני לגלות בעוז דרכי את מה שה' יתברך נתן לי - שבאמת הוא לא שלי, אלא ניתן לי כדי שאתן ממנו. הענווה והעוז הראשוניים הם בזיהוי המדויק של השאלה אילו כישרונות פנימיים ה' נתן לך. ואז לתת מהם להתנגן דרכנו בעוז. בלי זה כל המפגש עם כלל ישראל והקיבוציות יוצרים מהלך דיני שבו האדם חש שכל הזמן מצמצמים אותו, לא נותנים לו לפרוח, לגדול.

 

יחד אלוקי

דיברנו והתעוררנו לנקודה, שאם היחד הוא של אנשים שנאספו רק כבררת מחדל, כי יש להם צורך טבעי לקיבוציות, זה מוביל לחבורה שחיה במוחין דקטנות, במרמור, שחשים כל הזמן שהם מתפשרים ומוותרים על קיומם העצמי, על הניגון הפנימי שלהם, ואז הופכים להיות חברה של "נותנים ורוטנים". כדי שיהיה "יחד אלוקי", יחד שהוא לא מהתפשרות, צריך ללמוד לפתח את שני המפתחות הפנימיים הללו - ענווה, שהיא יכולת פנימית של ביטול ופינוי המקום האישי, ונתינת המרחב לאחר, אך מתוך עצמה, מתוך הכרה וידיעה פנימית של הקיום העצמי, ועוז לבטא את הגילוי של הצינור הפרטי בלי פחדים מיותרים מה יגידו, מה יחשבו, איך זה ייראה. זו אחריות אישית של כל פרט, זה "תדר" של גאולה פרטית. כאשר מדייקים בזה באמת, אין שום מרמור על הקיבוציות, על היחד, אלא ההתכללות הופכת להיות גורם מרומם ומעלה, "ממלכת כוהנים וגוי קדוש", מהמלכות הפרטית לממלכה הכללית. כאשר זה כך, "הכלל" רק הולך ומוסיף, מאפשר לך מרחב ויכולת ביטוי של חלקים בתוכך שאין להם אפשרות להתגלות ללא המראה הזו של ההתכללות.

יהי רצון שנזכה ממש לגאולה הפרטית והכללית, לחוש את חיינו כהוויה אלוקית אחת משותפת, פשוטה וטבעית. לצאת מהבועות הפרטיות ולהרגיש את גודל החיים, מוחין של גאולה של עם אחד, בעל נשמה אחת, שדוהר לעבר ייעודו המובטח של "ממלכת כוהנים וגוי קדוש", שמגלה כבוד ה' על כל העולם כולו, אמן ואמן.

 

 

atarMbaolam

 

 

 

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
היועץ התורני של החוק

    עידו רכניץ על משפט...

המאבק במסתננים זקוק לכם

   שפי פז ממשיכה להיאבק...

הפרסום בעולם קטן עובד

האתר החדש של עולם קטן

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

052-5471494 נדיה 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם