השמים נפתחים

14 leviteh
 

יובל לויטה

בחסדי ה' אני יושב בציון הקדוש של התנא האלוקי רבי עקיבא בן יוסף בעיר הקודש טבריה. ברחמיו יתברך נפתחים השמים וגשמי ברכה מזרזפים בהתמדה נפלאה ושוטפים את העיר הוותיקה והקדושה, שאדמתה ספוגה באור נשמות חכמים וצדיקים מכל הדורות. הנה ממש לידי טמון הרמח"ל, ובהמשך השביל ר' חייא ובניו, ועוד הלאה רבי מאיר בעל הנס, הרמב"ם ועוד "קדושים אשר בארץ המה".

העיניים פקוחות לרווחה ואליהן מצטרף הלב, מתרחב, מתמלא ומשתוקק, הרגשת נעימות ומתיקות ממלאת גוף ונפש. באופק הכינרת האהובה סופגת את הגשמים בשקיקה, נראית צמאה כל כך. בהגיגי לבי אני שואל אם גם היא צמאה, ולא רק למים אלא לשמוע את דבר ה', והלב משיב: בוודאי! היא מושפעת ומקבלת שפע שנובע מתפילות עם ישראל, זה עיקר חיותה.

סביב הציון בתים פשוטים, ישנים ואפורים, בתי דירות שנראה שצריכים דחוף שיפוץ שלא מתקיים עקב מחסור באמצעים. שאלות גדולות עולות מתוך לבי. כנראה עכשיו שהוא פנוי ואינו נלחם על העשייה היומיומית הוא פנוי לראות ולהרגיש יותר בהעמקה. ההתבוננות הזאת במחסור, בעוני, מעוררת בי שאלות ובירורים גדולים על צדק, על אמת, ובעיקר מתעורר בי רצון גדול לתקן; רצון תמים של ילד שרוצה בפשיטות שלכולם יהיה טוב, שיהיה שפע בגשמיות וברוחניות.

הלב שהתרחב מעז לצאת מעצמו, לרצות בטוב גדול, כללי, והשפתיים רוחשות תפילה. הנפש נשפכת אל בוראה, מבקשת, מודה. זה קרוב כל כך, נעים כל כך, הקשר הזה, הקרבה הזאת, המגע המלטף של ה' מבחוץ ומבפנים, ניגון עולה ויורד, תנועה של רצוא ושוב מהמקום האישי הפרטי, מהרצונות והחסרונות הנפשיים ומשם לחסרונות ולטוב כללי. הקשר בין הפרט לכלל בהיר יותר, זורם יותר, לא במאמץ שכלי של הבנות רבות על 'כלל ישראל' אלא טבעי יותר, זרימה נשמתית מתוך הפנימיות.

לפני חודשים מספר פגשתי מורה יקר ושאלתי אותו בתמימות אם אפשר ללמוד משניות עם תלמידיו. בלבי זה נראה בלתי אפשרי: איך המסגרת תסכים? והנה בחסדי ה' יומיים בשבוע יושב הפלאח, הקיבוצניק מהעמק, עם תלמידי כיתה ו', תינוקות של בית רבן, משננים משניות בשירה עצומה, "כתב לו המורה אל"ף-בי"ת – ולמדה, אל"ף-תי"ו – ולמדה"...

 

אמנם גלוי וידוע ש"מלוא כל הארץ כבודו" ולכאורה אנו יכולים לחוש זאת בכל מקום, אך עובדה: כרגע שם, בקברי הצדיקים הקדושים, יש יותר גילוי שכינה, יותר השראה, ולכן חוויית האחדות והאלוקות גלויה יותר, והכול ברחמיו וחסדיו הפשוטים חסד חינם, תודה.

זהירות, חמור נושך

תוך כדי לימוד התורה, המשנה, הגמרא, אני מתפלא על עצמי, כמו מתבונן מהצד על הקיבוצניק הזה שיושב פה בקברי צדיקים ומוציא מילים בארמית ואפילו מבין חלק מהדברים. ואז עלה מעין חיזיון מתוק מתת-ההכרה. נזכרתי שבתחילת התשובה למדתי במדרש אבות דרבי נתן על תחילת דרכו של רבי עקיבא, ואני זוכר שזה השפיע עליי עמוקות, עורר בי השראה ורצון גדול להיות כמוהו, קנאת סופרים כזאת (אז כמובן לא ידעתי מה זה אומר).

הנה רועה צאן, חסר השכלה, והנה אני, פלאח קיבוצניק משדות העמק, חסר כל השכלה של ממש, "כשהמורה היה בריא אני הייתי חולה, וכשאני הייתי בריא המורה היה חולה". בקיצור, לא ממש היה מפגש. ב"ה לא היה שם בשתים עשרה השנה המוזרות הללו כל קשר ללימוד אלא בעיקר חלל ריק. כנראה ה' שמר עליי שלא אסתום את מוחי ואת לבי וכן הגדיל לי את ההשתוקקות והכיסופים ללימוד אמתי.

בהמשך מסופר שרבי עקיבא מעיד על עצמו שהיה חסר השכלה וכאשר היה רואה תלמידי חכמים היה רוצה ברעתם. "אמר ר' עקיבא כשהייתי עם הארץ אמרתי: מי יתן לי תלמיד חכם, ואנשכנו כחמור. אמרו לו תלמידיו: רבי, אמור נשכנו ככלב", אמר להם: בכוונה אמרתי כחמור, כי "זה (החמור) נושך ושובר עצם, וזה (הכלב) נושך ואינו שובר עצם" (בבלי פסחים מט ע"ב). נזכרתי איך כלפי ה'דוסים' הייתה לי התנגדות, איזו דחייה חשתי ואיזה קושי היה לי עם הדת (כנראה בגלל הקשר הפנימי והרצון הלא מודע שהיה לי להיות גם כזה, אולי מחוסר ביטחון). אני זוכר שבצבא היינו בצוות חצי דוסים וחצי קיבוצניקים, ואני נבחרתי להיות הרב של החילונים. היו שם מאבקי דעות גדולים. אמנם נשיכות לא היו, לא של חמור ולא של כלב. אולי נשיכת אוגר.

"כתב לו המורה אל"ף-בי"ת – ולמדה"

עכשיו, בציון בטבריה, קלטתי שגם את ההמשך של רבי עקיבא זכיתי לקיים לפני כמה חודשים. הגשמתי חלום שהתעורר אז מאותו לימוד ראשוני על חייו. אני זוכר שאחת הנקודות שהכי רגשו אותי בסיפורו הייתה שפתאום הוא החליט לשנות כיוון בחייו ולהתחיל ללמוד תורה, להיות כמו האנשים הללו שרק לפני זמן קצר רצה לנשוך אותם. הנקודה שרגישה אותי בעיקר היא הצורה שבה עשה זאת: "הלך לו לבית הספר והתחיל קורא בלוח הלימוד, ולמדו יחד הוא ובנו. אחז ר' עקיבא בצד אחד של הלוח, ובנו בצד האחר של הלוח. כתב לו המורה אל"ף-בי"ת – ולמדה, אל"ף-תי"ו – ולמדה, ספר ויקרא ולמד את כולו. היה לומד והולך עד שלמד כל התורה כולה" (על פי מדרש אבות דרבי נתן נוסח א).

והנה לפני חודשים מספר פגשתי מורה יקר בבית הספר המקומי, וסוף סוף אחרי שנים מצאתי חברותא יקרה וקרובה ללמוד הגמרא הקדושה (גם המפגש אתו הוא סיפור השגחה מופלא, נגלה רק שהסתבר לנו שהוא היה שנתיים לפניי באותה יחידה בצבא). ואז לפתע שאלתי אותו בתמימות אם אפשר ללמוד משניות עם תלמידיו. בלבי זה נראה בלתי אפשרי: איך המסגרת תסכים? אך להפתעתי הרבה אמר: "ודאי, כבר ביום א' אתה מוזמן".

והנה בחסדי ה' יומיים בשבוע יושב הפלאח, הקיבוצניק מהעמק, עם תלמידי כיתה ו', תינוקות של בית רבן, משננים משניות בשירה עצומה, "כתב לו המורה אל"ף-בי"ת – ולמדה, אל"ף-תי"ו – ולמדה"...

אני לא יכול לתאר את השמחה שבלבי, את הנועם העליון של הלימוד הזה אחרי לימוד ארוך של פנימיות התורה, של קשר עם מורים עצומים, תלמידי חכמים. עכשיו אני מרגיש את הלימוד הגבוה ביותר, הקרוב ביותר.

אני פוקח את עיניי בחזרה בציון הקדוש. הגשם פסק, העיר טבריה שטופה וגם עיניי ולבי. תודה לך ה' על הצדיקים מורי הדרך הקדושים שלנו, על הכוח והעוז שהם נותנים לנו בדרכנו, על הכוח להשתנות בכל זמן, בכל גיל. אבא, אין עוד מלבדך.

 

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
הקרב על כללי המשחק

  הרב איתי אליצור על...

"נו, מה עם ילדים?"

  סקירת הצגה חדשה שפותחת...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

052-5471494 נדיה 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם