ממה אבא הכי מרוצה

14 leviteh
 

יובל לויטה

רפיון בעקבות שעור

שמעתי שיעור בנסיעתי בדרכים, שיעור מרשים מרב גדול ונחשב, אך כששבתי הביתה ויצאתי מהאוטו חשתי חולשה, רפיון כזה, חוסר רצון. השיעור כולו היה אמור לחזק, לתת כוח, אך חלק מהדברים שנאמרו בו קצת בקרירות (לדעתי) הייתה שלה' לא ממש חשוב מה אני מרגיש.

הדיבור היה מתוך תורת הקבלה, וודאי שכוונת הרב הייתה אל האמת, שמסבירה שבבורא יתברך אין שום שינוי וכל השינויים הם רק בנו, המקבלים, אך דעתי חלשה בנוגע לחשיבות מעשיי, מחשבתי, רגשותיי: האם הם באמת משמעותיים לבורא הגדול, האין סופי?

מיד רצתי לשדה, כמו שלימד אותי מורי ורבי ר' נחמן מברסלב, כדי לברר את הדברים עם עצמי ומולו יתברך, כדי ליישב את דעתי, והנקודה העיקרית שעלתה שם היא בירור משמעות הפעולות שלנו כאן למטה, וכן מה עושה הכי הרבה נחת רוח לה'.

ראשית חזרתי להתבונן במטרה הכללית, כי ללא בירור המטרה אי אפשר להתחיל. הנה, המטרה הכללית היא לעשות נחת רוח, כלומר שה' יהיה מרוצה. אך גם אחרי שהמטרה ברורה לכאורה יש עומק בתוך עומק. מהי נחת רוח? ומה עושה לו הכי הרבה נחת?

ללמוד מתוך הקשרים האנושיים

כדי שנדע משהו באמת, מבפנים, מתוכנו ולא מציטוטים של פסוקים, הכי טוב ללמוד מהמציאות המתגלה, הגשמית. למשל, מהקשרים שבין הורים לילדים, שבין חברים, שבין איש לאישה, מתוך האמונה שהם כולם לבושים ורמזים כדי שנוכל ללמוד על הקשר אתו יתברך. כשלומדים כך הכול נעשה חי, מורגש וודאי יותר. נתבונן באב ובנו: מתי האב הכי שמח, מה מסב לו את נחת הרוח הגדולה ביותר? בתחילה במבט חיצוני נחשוב שכאשר הבן ישמור תורה ומצוות, כשהוא ילמד הרבה, כשילך בדרכו של האב, זה הכי ישמח את האב ויסב לו נחת. ודאי שזה נכון, זה הבסיס. אך בעומק רואים שמה שבאמת הכי חשוב לנו, ההורים, הוא השמחה של הילדים שלנו, שיהיה לילד טוב עם עצמו, עם סביבתו; שיחוש אהוב ונאהב.

האב, גם אם יראה את הבן לאורך זמן עושה את מה שנכון לעשות אך אינו שמח במעשיו, אינו חש קרבה להם, יצטער מאוד. לא די לו שהילד עושה את הדבר הנכון, כי נפשו של הבן היא בקשתו, היא שמחתו.

ממש כך בקשר עם הבורא, אב הרחמן. ברור שהיסוד, שמירת התורה וקיום המצוות, הוא הבסיס לעשיית נחת רוח. אך אם לאורך זמן האדם עצוב, כועס, חש שהתורה והמצוות הן בעיקר תיק כבד, משא שהוא רק רוצה להיחלץ ממנו, באמת לאמיתה גם לבורא אין נחת רוח אמתית מכך.

תן לי את לבך

נראה שיש איזה זלזול בתחום הרגשות, עין שיפוטית על הרגשת נעימות, נוחות, תחושה של טוב פשוט וטבעי. יש כמו שופט פנימי (שתמיד ימצא לדבריו עוגן מהתורה), כמו שכל מחנך, שאומר: תפסיק כבר להתחשב במה שאתה מרגיש, מה זה חשוב, הכול פשוט; יש בורא, אתה צריך לעשות את רצונו, ורצונו הוא שתשמור יותר ויותר את התורה והמצוות. כנראה אתה נרפה, בוא תוסיף לך עוד עבודה קשה ואז לא יהיה לך פנאי להרגיש הרגשות ולדמיין דמיונות.

הזלזול הזה מייצר שגיאה בהבחנה. אנחנו חושבים שהרגש לא חשוב בעיני ה', שאצלו העיקר הוא שנתקתק מצוות ונתרחק מעבירות, שלא באמת חשוב מה אנחנו מרגישים אלא שפשוט נעשה מה שצריך, ועל זה צועק ה':  "שִׁמְעוּ דְבַר ה' קְצִינֵי סְדֹם הַאֲזִינוּ תּוֹרַת אֱלוֹהֵינוּ עַם עֲמֹרָה. לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה' שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי. כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי. לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת שָׁוְא קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא לִי חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרֹא מִקְרָא לֹא אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרָה. חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי הָיוּ עָלַי לָטֹרַח נִלְאֵיתִי נְשֹׂא. וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם..." (ישעיהו א, י–יד).

די! אני לא רוצה שתעלו לי עוד קרבנות. אמנם אתם עושים מה שצריך, אך זה כבר לא מסב לי נחת רוח אמתית. זה לא מרצה אותי, אני רוצה את לבכם.

"רחמנא ליבא בעי". לא די לקב"ה במעשים לבדם שיהיו מעשי מצווה, אלא העיקר לפניו שהלב יהיה טהור, ירגיש את הטוב שבעשיית המצוות, יכוון לעבודה האמתית, שהיא קרבת הלב. הקשר החי אתו יתברך זה רצונו מאתנו, "שנרגיש עם זה בבית". הלב הוא המלך לכל חלקי הגוף, כל העשייה נובעת ממנו, ואם הלב אינו מכוון אליו יתברך, לשורש פנימיותו, הוא מחפש תחליף ופיצוי של חיות ממקום אחר. מקרא מפורש במשלי: "תנה בני לבך לי" – רחמנא ליבא בעי, "לב טהור ברא לי אלוקים ורוח נכון חדש בקרבי".

לכאורה הקרבת קרבנות בבית המקדש היא הדבר העליון ביותר, המשמעותי ביותר. ריח הקרבנות, ניחוח לה', אמור לעשות הכי הרבה נחת רוח, אך מתברר שלא, כמו במשל מהחיים: אם הבן עושה את הדברים הכי קדושים ויפים אך אינו שמח, האב לא באמת רווה נחת רוח.

ה' אומר לכאורה: תפסיקו לעשות עליי פוזות, תהיו מחוברים, זה מה שאני רוצה מכם באמת, זה מה שישמח אותי באמת. תרַצו אותי באמת רק כשתקיימו את העשייה שנתתי מתוך שמחה ורצון. הכי חשוב לי זה הקשר אתכם, הקרבה, ואיפה היא מתקיימת אם לא בפנימיות לבבנו?!

ב"ה כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו עושים הרבה מעשים טובים, אבל מה שהכי משמח את אבא הוא הקשר, הקרבה אליו, האינטימיות שהופכת להיות דבקות עצמית אחדות אתו, אב ובן כאחד.

אתם בוודאי מכירים את הסיפור, שנפוץ בכמה גרסאות, על היהודי שהיה מתפלל בימים הנוראים בבית הכנסת של הבעל שם טוב. ליהודי היה בן שלא ידע לקרוא. בכל שנות ילדותו נמנע האב מלקחת עמו את בנו לבית הכנסת, ובזמן זה היה הילד רועה את הצאן ומחלל בחלילו.

בהגיע הבן לגיל מצוות החליט אביו לצרפו לתפילה, והנה הגיע יום הכיפורים. הנער היה עם אביו בבית הכנסת. הכול סביבו היו נתונים בתחנונים, בשירה, בדיבור ובבכי לבורא, ורק הוא שכח את חלקי התפילה שאביו לימדו. התסכול נאגר בו בהיעדר יכולת להתבטא.

בתפילת נעילה לא התאפק הנער, הוציא את חלילו מכיסו ונתן בו קול גדול. צלילי החליל חוללו מהומה בבית הכנסת. בתחילה נזפו הכול בנער וניסו לסלקו, אך להפתעת כולם עצר בהם הבעל שם טוב, שהזדרז לסיים את תפילתו, ואמר: “תפילתו של הנער הזה גבוהה אפילו מתפילתי. הוא פתח את שערי שמים לתפילות כולנו".

עוד הסביר מייסד החסידות כי בנער שלא ידע להתפלל בער ניצוץ של קדושה, ומתוך אותה קדושה חילל. מעשהו היה ללא שום פנייה אלא רק לשמו יתברך. במעשהו הוא הציג בפני ריבון העולמים את טוהר לבו. "רחמנא לבא בעי", הקב"ה רוצה את הלב, סיכם הבעל שם טוב. כוונתו הזכה של הנער נתקבלה ברצון והעלתה אתה את כל התפילות.

בואו נעזור זה לזה

אני פונה אל לב הקוראים: אם אתם חשים לאורך זמן, חודשים או שנים, שעיקר החוויה שלכם בעבודת ה' היא 'תיק', משא כבד ואין סופי שמפריד בינכם לבין החיים חס ושלום, יש עוד מה לעשות לפני שפורקים את הכול (רוב האנשים שפגשתי שהיו מה שנקרא דתל"שים, עיקר סיבת עזיבתם את הקדושה הייתה מהסיבה הזאת, של חוסר טעם, חוסר לב, וסתירה גדולה בין מה שמאמינים שנכון למה שמרגישים בפועל).

אחים, בואו לא נתייאש בבקשה, בואו נעזור זה לזה להתחזק, להמשיך לבקש פניו יתברך ממקום חדש. אולי למצוא הדרכה חדשה, צדיקים שידריכו, ספרים שילמדו אותנו, שיעוררו את עומק לבבנו. יש יותר אפשרויות מלעזוב את הכול או להמשיך כך כל החיים; אפשר להתחדש באמת במסגרת הקדושה של התורה והמצוות, למצוא את הקשר הפשוט והטבעי עם ה'. לעבוד אותו מבפנים, בפחות סתירות, בפחות פערים בין 'רוצה' ו'צריך', בין פה ללב, בין עשייה להרגשה.

דואני תפילה שדברים אלו יהיו לחיזוק אמתי ולגאולה פרטית וכללית, אמן. 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
אל"ף-בי"ת בספורט

  מילון מושגי הספורט המלא...

כדור קיבלוה

  יאיר יעקבי בטור ספורט...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

052-5471494 נדיה 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם