הרוח הפנימי

14 leviteh

יובל לויטה

שיחה

דיברתי עם אדם שיקר ללבי ואני מעריך מאוד את עשייתו הציבורית למען עם ישראל, גיבור של ממש שפעל ופועל רבות לביטחון המדינה, איש ששתי רגליו על הקרקע, רציני ואכפתי. מפה לשם שוחחנו על תופעות בעולם, על דתיות ועל רוחניות, וכל אחד ביטא את דעתו ואת רחשי לבו בנושאים שונים. תוך כדי השיחה חשתי מצד אחד שלבי פתוח אליו ואני שמח על השיחה, אך בד בבד חשתי בחינה של לאות מסוימת, שעמום פנימי כזה. ידעתי בדיוק מה יאמר ומה ישיב בכל נושא.

בעבודה הפנימית האתגר הגדול הוא להרפות קצת מהדעה העצמית ושוב לנסות להקשיב; יכול להיות שמה שבא מהאחר בא ממקום אלוקי טהור, ואני צריך לקבל זאת ממנו. האגו שלנו מאוד לא אוהב את הפעולה הזאת. למי שמחשבותיו ושכלו הם חזות הכול, והוא מזהה אותם כשורשו ולא את הנשמה, בשבילו הרפיית דעותיו נחווית כמו מוות ממש. הוא

 

לפעמים נראה לי שהוא מרצה הרצאה בלי קשר אליי, כמו יש משהו שרשום בשכלו והוא מחויב אליו, מקריא ממנו לפני הקהל, שהפעם היה אני. במחשבת בדיחותא חשבתי שאני יכול ללכת והוא בכלל לא ישים לב וימשיך לנאום. הכול אמנם מאוד מבוסס, הגיוני, רציונלי; הוא דיבר דברי טעם, אך נראה שאפילו אותו הם כבר משעממים.

בעוד שפתיו נעות וקולו התקיף מחזיק עמדה נוקשה וברורה שמעבירה מסר "שאין שום מצב שאפשר לראות את זה אחרת", מצאתי את לבי פוצח בתפילה פנימית, מבקש רק שלא לדחות, שלא להתגאות. ומה כן? הרי זו חוויה של מונולוג דעתני ואין בינינו קשר עכשיו באמת, אך אני גם מאוד אוהב ומעריך אותו כאדם ואת פעולתו, ואיני רוצה לפגוע בו.

חשבון נפש

הלכתי עם זה קצת אחר כך, וודאי מצאתי התנהלות כזאת גם בתוכי, של תקיפות ובהירות חיצונית שאינן משקפות מקום פנימי, דיבורים שאני אומר אך אינם מהמקור הפנימי האמתי אלא מהסביבה שגדלתי בה, מדעות של אנשים חשובים שהערכתי ונחקקו בי כאילו הם שלי ממש.

וחשבתי לעצמי עד כמה הדמות הזאת משקפת את העמדה שהכי הערצתי בעבר: התקיפות, הבהירות, הבלורית, העמידה על שלי בכל מחיר. היום יש בי קצת מקום חדש שיודע שחוזק אמתי שייך לגמישות וליכולת להרפות מהדעה, לשנות עמדה. הוא שייך למקום של ענווה, ליכולת לפנות מקום, להעז לבדוק את דעתי, לשאול אם היא באה מהרגל חשיבתי ישן או שזו מחויבות פנימית לנקודת אמת שמחיה את נשמתי ואיני יכול לוותר עליה כי היא שייכת לשורש קיומי.

להיות קנה

ראיתי שדווקא כשהנקודה הפנימית המהותית מתייצבת בפנימיות האדם הוא נעשה גמיש מאוד, כמו שמורים חז"ל להיות רכים כקנה. כלומר, החיצוניות מתנועעת וגמישה, אך השורש אינו זז (הפוך מעץ הארז, שנראה עצמתי ויציב, שאינו זז לא למטה ולא למטה, אך ברוח גדולה נופל ומתרסק כולו ללא שום עוגן של חיים). כידוע, הנקודה הפנימית היא קרבת ה', והמיקוד בכל מפגש הוא חיפוש ה' יתברך שבדבר, אך בצורה חיה ורצונית ולא שכלית חיצונית. הציר בכל מפגש הוא חיפוש של גילוי כבוד ה' ופחות של כבודנו.

דווקא אז נעשים גמישים מאוד בצורה החיצונית, בדעה ובדיבור. דווקא משום שיש נקודה אחת של אמת יציבה וחיה שאר הדברים מאבדים את תקיפותם. כמו הקשר שבין הענפים לשורש: הענפים הם ביטוי חיצוני של השורש, ויש להם צורות שונות, גדלים שונים, עצמות שונות; חלקם ירוקים, חלקם חומים, בחלקם יש פרי ובחלקם אין. הענפים רק מגלים את השורשים שטמונים עמוק באדמה.

את המשמעות של מה שבעומק האדמה ניסחו חז"ל במסכת ברכות: "מה הקב"ה יושב בחדרי חדרים, אף נשמה יושבת בחדרי חדרים". חדרי החדרים הם המקום הפנימי ביותר, ובו מתקיימים כל הדברים החשובים ביותר, כל שורש עצמיותנו. הנשמה הקדושה נוכחת בחדרי חדרים של בית נפשנו, סמויה מעין: "מה הקב"ה רואה ואינו נראה, אף נשמה רואה ואינה נראית" (שם). שורש ההוויה האישית, חלק א-לוה ממעל, אינו מתבלבל משום דבר, הוא מכיר בערכו ובמקומו הוודאי ללא שום צורך להסביר אותו או להילחם עליו.

הענפים הם כמו פרצופינו ודעותינו, "כשם שפרצופיהם שונים דעותיהם שונות", אך השורש הוא אחד. לכן בעבודה הפנימית האתגר הגדול הוא להרפות קצת מהדעה העצמית ושוב לנסות להקשיב; יכול להיות שמה שבא מהאחר בא ממקום אלוקי טהור, ואני צריך לקבל זאת ממנו. האגו שלנו מאוד לא אוהב את הפעולה הזאת. למי שמחשבותיו ושכלו הם חזות הכול, והוא מזהה אותם כשורשו ולא את הנשמה, בשבילו הרפיית דעותיו נחווית כמו מוות ממש. הוא מחויב להיות בשליטה תמידית.

דרישה למקורו העצמי

אומר בזהירות ובעדינות שראיתי איזה מכנה משותף, נקודה שורשית חזקה שמשפיעה על ההילה של המפגשים האנושיים שלנו, על עצמת ההשראה שאנו יכולים לקבל זה מזה. הרבה פעמים החוויה של חוסר השראה וחיות במפגש קשורה לכך שהאדם עדיין לא פגש באמת את "מקורו העצמי", על פי הרב קוק זצ"ל, עוד לא נגע בניגון הנשמתי החי שלו, וגם אם כולו מלא עשייה ועטוף יראת שמים, מקיים את כל המצוות, לומד תורה ועושה מעשי חסד רבים, זה עדיין יכול לבוא מהרגלים חיצוניים או מתכונות טובות מולדות. אחד הביטויים המוכיחים שהוא עוד לא פגש במקור הוא חד-ממדיות של המפגש, שאני כבר יודע מה יגיד ומה יחשוב.

"הרוח הפנימי מבקש לו את נתיבותיו דורש הוא להעמידה בסיסית מיסודו הפנימי כל מה שמושיטים לו מן החוץ מהנשמע ומהנראה לא ישיב בהם את נפשו. הוא דורש אחרי מקורו העצמי" (הראי"ה קוק, קובץ ו, רפ).

כמו כן, להבדיל, יש אנשים, נשמות, שבשיחה אתם אני חש השראה רוחנית, הלב שלי כל הזמן ערני וסקרן. אני לא באמת יודע מה הם יחשבו או יגידו בנושא מסוים. תוך כדי השיחה בנקודה אחת הם יהיו תקיפים ולא מתפשרים ובנקודה אחרת יהיו רכים כתינוק; פעם אחת יגידו את דעתם ובאחרת יפסעו צעד אחורה, יפנו מקום וייתנו לי הרגשה שכאן אני צודק; רגע אחד הם יהיו רציניים מאוד ורגע אחר יצחקו עד דמעות; רגע אחד ידברו מלב חם ומתרגש ורגע אחר משכל חד, מנתח ומברר; רגע אחד יהיו ליטאים ורגע אחד חסידים; רגע אחד יצדיקו את המדינה ורגע אחד יבקרו את הכניעה לדעותיה.

אפשר לדבר אתם על החול ועל הקודש, על מחיר הקוטג' מצד אחד ועל דבקות ועל התפשטות הגשמיות מצד אחר. דווקא בשל עומק הקשר שלהם עם נשמתם והקשב שלהם לניגון הפנימי הנובע, המקורי שלהם, הם מגלים גוונים רבים בקשר החיצוני, בענפים, וכל מפגש אתם מעורר אותי למחשבה, להתבוננות ולרצון לדייק יותר את חיי בלי שדיברנו על זה.

צו הגאולה

לפי מקורות רבים ממקורו הפנימי של הרב קוק זצ"ל, דברים אלו הם חלק נכבד מהצו של זמן הגאולה – הדרישה האמיצה לצאת למסע של חיפוש "הרוח הפנימי", המחויבות לחיות את החיים מבפנים ולא לעבור לידם.

בפרקי אבות יש צמד מילים שמבטא קצת את החוויה של מי שכבר מתקרב לניגון רוחו הפנימי ונעשה "כמעיין המתגבר". כלומר, נביעת רוחו זורמת ומתפשטת בטבעיות ובמקוריות, הוא לומד להוציא דבר מתוך דבר, וכל מה שהוא פוגש בדרכו פותח לו ערוצים רבים של התבוננות, מחשבה ורגש. נפשו אינה צריכה דברים גדולים כדי לחוש בעצמה, אלא כל המפגש עם העולם הוא בנפש גלויה, מקורית. במפגש שלו עם הבריאה הוא נפגש עם הבורא.

כשהאדם לומד לחיות מתוך מקורו הפנימי, כל תנועת החיים, המפגשים האנושיים, הכול נהיה משוחרר וקרוב יותר. משתחררים המאמצים החיצוניים למציאת חן. המאמץ ליצור קשר נבוב עיקרו להראות ולהיראות, לומר מילים רק בשביל שהאחר יהיה מרוצה, להגיד דבר חכמה שלמדתי כדי לחוש את מקומי. אין זה מקום אמתי, אך אז נוצרת כמו מחויבות פנימית לפגוש כל דבר ברוחו הפנימית המקורית. זו בחינה של ניגון חדש בחיים, שירה חדשה, קרבה נובעת, "פי ידבר חכמות והגות לבי תבונות". ודאי שהכול מתקיים בתוך דל"ת אמות של הלכה שאין יוצאים מהן, אך גם ההלכות הופכות טבעיות ומזמינות הרבה יותר, ואינן רק כמשא כבד.

הרב מסביר שם בשיחה את המיקוד הכללי שיכול לאפשר את הקשר החי הזה עם מקוריותנו: "אבל בדרישת אמת פנימית בחפץ טהור בלתי פוסק גם אלה ההדורים מתיישרים, ולא ימנע טוב להולכים בתמים" (שם). יהי רצון שנזכה כולנו לניגון של הרוח הפנימי המקורי שלנו, לגאולה האמתית והשלמה. אמן.

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
אל"ף-בי"ת בספורט

  מילון מושגי הספורט המלא...

כדור קיבלוה

  יאיר יעקבי בטור ספורט...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

052-5471494 נדיה 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם