ככה סתם

14 leviteh

 

יובל לויטה

גוונים כהים

קבעתי עם מישהו ללמוד, בשבת לפני מנחה, באיזה מקום מרוחק קצת מהבית (טעות ראשונה). והנה אני יושב במקום, ויושב... עוברת דקה, ועוד, והנה זמן עובר ואני לבדי. מזהה שנפשי לא מרוצה בלשון המעטה. מחשבות שאינן של שבת עולות בראשי ובלבי, והאדם שאמור היה לבוא ללמוד אתי, מתחיל להצטייר בגוונים שהולכים ונהיים כהים יותר ויותר.

"מה יש לך, נפשי?" שאלתי. "מה זאת אומרת?" היא עונה, "הרי קבענו זמן, ועכשיו הייתי יכול לעשות דברים רבים, אני מחכה פה סתם, וזמני עובר לריק ביום הכי יקר לי בשבוע".

אמרתי לה "תודה שאת משתפת אותי", ובחרתי לקחת מתוך דבריה את ההרגשה הזאת של ה"סתם" ולהתבונן בה.

חשבתי לי: מה זה "סתם"? ללא סיבה, ללא מטרה, ללא משמעות, לא חשוב. "סתם רגע" הוא רגע שאין לו משמעות בעבורי. וכן ראיתי שהאותיות של "סתם" הן סתומות וסגורות, כאילו לא מאפשרות קשר.

ריק – הוא מכם

הקב"ה ברחמיו עורר אותי מתרדמתי - מה חלק לבך? מהי האפיקורסות הזאת? איך יכול להיות בעולמי רגע שהוא "סתם", איך יכול להיות חוסר משמעות לזמן או למקום? קלטתי שהחוסר והריק הזה הוא לא אובייקטיבי, אלא מונח רק במציאות של דעתי החסרה. כמו שאומרת לנו התורה: "כי לא דבר ריק הוא מכם כי הוא חייכם" (דברים לב). ומוסיפים: "כי לא דבר ריק הוא מכם - ואם ריק הוא, מכם". זאת אומרת שה"סתם" והריקנות הזאת שאני חווה הם רק תוצאה של ניתוק המודעות שלי, מחשבה שנעצרה ונתקעה בדבר מסוים, מוגבל, שלדעתה הוא צריך ואמור להיות, ואם לא - אין כלום. כמו ילד שלא הולך לו כמו שהוא רוצה, והוא לא מוכן להרפות ולפגוש את מה שיש עכשיו, אלא אוחז בעקשנות רק ברצון הקודם.

הכלל הוא ש"לכול זמן" - ישנו הגילוי האלוקי שצריך להתגלות בווהוא לא מותנה במה שאנו חושבים שצריך או אמור להיות בוובאמת לאמתה לכל רגע יש משמעות אלוקית וצורך גבוה שהאדם צריך ללמוד להיפתח אליו ולשחרר את "האמוּריים והצָריכייםשבאמת נמצאים רק במחשבתו

 

לכול זמן

שלמה מלכנו, החכם באדם, כבר אמר לנו: "לכול זמן ועת לכל חפץ". לא אתה מחליט מהו הזמן לדבר זה או אחר, ולא מה יתרחש בו. זה רק מ"השמים", הכול בידי שמים, בהשגחה פרטי פרטית, לטובתך הנצחית, כפי רצונו יתברך. אתה יכול רק לבחור את היחס כלפי המציאות, להיפתח לגלות מה טמון במצב החדש, או להיאבק בו שיתקיים רצונך. לפעמים המציאות מסתדרת עם מה שתכננת, ופעמים רבות זה הפוך.

רבי נחמן מברסלב קורא לשינויים הללו בהנהגה בשמות "כסדר", ולמציאות שזה אחרת מכל מה שחשבת - "שלא כסדר" (ליקוטי מוהר"ן פב). הוא מסביר שם שבאמת לאמתה, אין מצב כזה "שלא כסדר", אלא שזה רק ביטוי של הגאווה של האדם, שבכל פעם שיש לו התנגשות עם המציאות הוא בסך הכול פוגש את ישותו וגאותו. והאדם צריך ללמוד לבטל ולשחרר את רצונו ודעתו לרצון ה' הטמון בזמן הזה. "וכשרואה אדם בעצמו שהולך לו שלא כסדר ידע שיש לו גדלות, היינו 'אנא אמלוך' - יעשה תשובה וישפיל עצמו ויהיה בחינת מה..." (שם).

הכלל הוא ש"לכול זמן" - ישנו הגילוי האלוקי שצריך להתגלות בו, והוא לא מותנה במה שאנו חושבים שצריך או אמור להיות בו. ובאמת לאמתה לכל רגע יש משמעות אלוקית וצורך גבוה שהאדם צריך ללמוד להיפתח אליו ולשחרר את "האמוּריים והצָריכיים" שבאמת נמצאים רק במחשבתו. "וכן האדם צריך לעבוד את ה' ית' בכל כוחו שהכול הוא צורך גבוה, מפני שה' יתברך רוצה שנעבוד אותו בכל האופנים... וכן כשהאדם הולך בדרך ואינו יכול להתפלל וללמוד כדרכו, וצריך לעבוד אותו באופנים אחרים, ואל יצער את עצמו בזה, כי ה' יתברך רוצה שיעבדהו בכל האופנים, פעמים באופן זה ופעמים באופן זה, לכן הזדמן לפניו לילך או לדבר עם בני אדם בכדי לעבוד אותו באופן השני" (צוואת הרבי"ש ג). הבעש"ט הקדוש כרגיל פורץ לנו את "הסכמות השכליות", של מהי קרבת ה', מהי עבודת ה', ומגלה שהעבודה יכולה להיות מכל דבר ובכל דבר, "בכל האופנים", בכל תנועה של מחשבה דיבור ומעשה. וכשמתחילים "למסגר" את הדברים, שרק כך וכך אפשר, זה סימן שהוא עובד את עצמו, כי כשכוונתו באמת רק לרצון ה' – לא משנה כלל איך הוא, וכל השערים פתוחים למי שרוצה באמת להתקרב, ולעשות דברים טובים, בכל מצב בכל זמן, יש לו אפשרות.

כלים גמישים - יחס אלוקי למציאות

הדיבורים הקדושים הללו של החכמים והצדיקים באים לעורר אותנו לצורך לפתח "כלים גמישים", יכולת לצאת מההתניות של המחשבות, הרצונות והרגשות שמלבישים על המציאות מתוך הרגל, ולפנות מקום לדבר ה' של העת הזאת, העכשווית. זה בסדר שמצד אחד יש תכנון וכיוון, למשל: להיפגש עם חבר בשעה מסוימת ובמקום מסוים. אך האדם צריך לדעת שזה רק בגדר "אפשרי המציאות", ולא "מחויב המציאות" (ליקוטי מוהר"ן כה). כלומר, צריך כאן להיות "קל דעת", שהדעת תהיה משוחררת, "קלה", שלא נעולה על שום דבר; דעת שיודעת שיכול להיות שניפגש ויכול להיות שלא. דעת שיודעת ש"מחויב המציאות" זה רק הקב"ה. היחס הקדוש הזה למציאות הוא יחס אלוקי. הוא מאפשר הרבה יותר זרימה ושחרור של צמצומים, דינים ורגעים סתומים וסתמיים. זה כמו לחיות בשני ממדים, שהיהודי צריך ללמוד לחיות בהם (כי ככה הוא בנוי). ממד חיצוני גשמי, שמכוון לדיוק של זמן ומקום, ובעומק פנימיותו הממד העיקרי האלוקי - אינסופי, שלא באמת מחויב לשום מסגרות, לא מותנה בשום זמן ומקום. ואז מתאפשר יישוב הדעת גדול מכל התרחשות, וגם "כשלא הולך כסדר", הממד הפנימי ערני לזהות את דבר ה' שגנוז במציאות החדשה, ואליה צריך לקשר את לבבו. "כי בוודאי בכל עת ובכל וזמן ובכל מקום שהוא באיזה מדרגה ובאיזה עניין שהוא, תמיד יש איזה בחינת נקודה טובה שיכול לדבק את עצמו להנקודה ההיא השייך ללבו בעת הזאת דייקא, ואם יסתכל ויחפש היטב בוודאי תאיר לו הנקודה השייך ללבו בעת הזאת דייקא" (ליקוטי הלכות יורה דעה ב).

ואכן כך היה, מ"הצלילה שלי לתוך הרגשת ה"סתם", והריקנות שהנפש החלה לחוות באירוע הזה - נוצר לפתע מפגש מפתיע עם ה', רגעים נפלאים של חיבור והתבודדות מרגשת, שמילאה את "החלל הפנוי" הסתמי באור וחיות גדולה.

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
תלמידים יקרים שימו לב

  הרב יונה גודמן במכתב...

סיפוח או נורמליזציה?

  הטור המשפטי של שניאור...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

052-5471494 נדיה 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם