פנוי מבפנים

 14 leviteh

יובל לויטה

יום צפוף

אשתי היקרה הייתה ביום המיוחד שלה בירושלים, מבוקר עד ערב, ומצאתי את עצמי ביום צפוף ומלא עם ילדיי היקרים והאהובים. בחיצוניות, המון פעילות ואקשן: בבוקר אני לוקח את הילדה לאורתודנט, מוצא עצמי מקריא לרופאה את השאלות שאשתי הכתיבה לי אמש. בינתיים כבר צריך להכין צהריים, טוב, כבר לא נגיע אז להזמין פיצה, והנה כבר צריך לאסוף את הבן הצעיר מבית הספר, ועוד רגע הגדולות חוזרות. והנה, אחת רוצה שחנ"ש (שיחת נפש) אחת רוצה ללכת בשדות, לזאת כואב הגרון, הקטן רוצה סיפור, והנה כבר צריך לחתוך סלט לארוחת ערב, מה עם מקלחות?... בעבר, מצבים כאלו היו רק "געוואלד". רק הייתי חוזר לברך בסוף היום, בעוצמה, את ברכת השחר: "ברוך שלא עשני".

מיישב דעתי

כעת, כשאני יושב לכתוב את הטור, מתבודד קלות עם ה', "עם לבבי אשיחה", מאפשר לעצמי לוותר על הציניות. אני מיישב את דעתי ובודק את נפשי: "מה נשמע שם אצלך בפנים?" איך עבר היום הזה לבדי עם הילדים? והנה בפלאות, והתשובה לא מאחרת לבוא. עולה תשובה שלא קשורה לכאורה לאינטנסיביות של היום. אני מזהה בתוכי הרגשה נפלאה, רחבה, חש טוב וקרוב, היה ממש יום משמח ומשמעותי. מוצא את עצמי עם כוחות, חיות, לב פתוח, ורצון לקבל את אשתי בסוף היום. מה היה שם? מה הסוד? אני שואל פנימה. ושוב התשובה עולה כמו מאליה, בצורת מילה מדויקת מאוד שמהדהדת מבפנים - "פניוּת". הטוב הזה שחשתי היה בזכות הפניות הנפשית שהייתי בה.

על הדרך, אני רוצה לחזק ולהתחזק בעבודה הזו של שו"ת פנימי, העבודה של מציאת תשובות פנימיות למה שעוברים וחווים. רבים משתפים שהם חשים תסכול גדול כלפי הדבר הזה, כלומר חוויית הקשר החד-קווי לכאורה עם ה' יתברך. גם מי שכבר יש לו קשר ישיר לה' ולמד לפנות אליו ישירות, לשפוך נפשו על כל דבר שעובר – אך היכן היא תשובתו יתברך? רבים חווים את הקשר עם ה' כחד-סטרי, כמונולוג, חשים שחסרה ההדדיות, של הקשר החוזר ממנו. יש כאן סוד נפלא, שדורש אמון ותמימות ופשיטות. העבודה, באמת, פשוטה: שואלים פנימה את מבוקשך, בכנות, בתמימות. ואז מקשיבים בעדינות לאותו מקום – שם בפנים. בתחילה יש עמעום, ערפל, "ומשה ניגש אל הערפל אשר שם האלוקים". נכנסים פנימה באומץ, ואז יכולים לזהות שלאט לאט מתפזרים העננים, ואם זוכים מצליחים לשמוע את הלב מעלה מילים מדויקות מאוד, בבחינת "תכין ליבם תקשיב אוזנך".

רש"י מסביר עבודה זו בשם דוד המלך על הפסוק: "לך אמר ליבי, בקשו פניי" – "לך, בשליחותך, אמר לי ליבי". ורבי נחמן מברסלב מרחיב ומעמיק על זה: "שהדברים שהלב אומר הם דברי ה' יתברך ממש", ושזו בחינה של רוח הקודש (ליקוטי מוהר"ן קנו). צריך ללמוד לפתח את ההקשבה הפנימית, ללמוד "לצוד" את המילים הללו שיוצאות מהלב בעבורך. ממש כמו ציד ביער, כך בתוך יער וסבך הרגשות והמחשבות נמצאות המילים המדויקות, המהותיות, שמבטאות את התשובה של הניגון האלוקי בתוכנו, ואתה כצייד שולח חץ כלפיהן ומביא אותן אליך, להכרתך.

הפך ה"פניוּת" היא מציאות שבה האדם טעון, מלא בסתירות פנימיות, רוצה להיות עם הילדים ורוצה ללמוד תורה, "רוצה ולא רוצה". טעון ברעיונות ודעות, נמצא עם הילדים אך רוצה להכין את השיעור למחר, או רוצה להשלים את העבודה שלא הושלמה, להתקשר לחבר וכו'. הכול טוב וערכי, אך זה יוצר עומס גדול על "הזמן העכשווי". העכשוויות מתמלאת במטען של רצונות ודעות, וזה לא מאפשר לפגוש את המציאות העכשווית במלואה

 

הפעם, כשעשיתי זאת, המילה שעלתה היא "פניות". כאילו נפשי אמרה בשם ה': "בני היית ממש פנוי היום". זו לא פניות חיצונית, כלומר של יום החופש שלקחת, אלא היית פנוי מבפנים.

עומס גדול על הזמן העכשווי

הפך ה"פניות" היא מציאות שבה האדם טעון, מלא בסתירות פנימיות, רוצה להיות עם הילדים ורוצה ללמוד תורה, "רוצה ולא רוצה", לא פנוי אלא טעון ברעיונות ודעות; נמצא עם הילדים אך רוצה להכין את השיעור למחר, או רוצה להשלים את העבודה שלא הושלמה, להתקשר לחבר וכו'. הכול טוב וערכי, אך זה יוצר עומס גדול על "הזמן העכשווי". העכשוויות מתמלאת במטען של רצונות ודעות, וזה לא מאפשר לפגוש את המציאות העכשווית במלואה. האדם נמצא כל הזמן במאבק פנימי וסתירה (שלא קיימת באמת במציאות, אלא רק במציאות של נפשו). וּודאי שהילדים חשים שאתה לא איתם ממש. פנוי - זה נוכח, כאן ועכשיו, עם הזמן והמקום כמו שהם, לא כמו שאתה חושב שהם צריכים להיות. הנה עכשיו אתה נוסע עם הבת לאורתודנט. זה זמן קדוש, אפשרות להיפגש, להקשיב, לחזק, להיות איתה פנוי, נוכח. זה מנקה את התדר של "העושה טובה", הקדוש המעונה. עכשיו פנוי, פנוי לבת היקרה כאן עכשיו. והנה ארוחת ערב, ואתה פנוי, אוכל עכשיו עם כל הילדים. זו לא התפשרות, אין עוד משהו טוב יותר שמסתתר שם מאחורי ההכרה, זה הכי טוב. והנה אתה משמח אותם, מצחיק, מפנק, מלמד, לומד, אוהב, שם גבולות, פנוי עכשיו.

מטעינים זה את זה

קלטתי שהרגשת הכוחות של סוף היום נובעת מכך שלא התבזבזו כוחות על המאבקים הפנימיים, ה"כן רוצה" וה"לא רוצה". הנפש הייתה פנויה, רצתה את היש שנמצא, ולא מה שחסר. אז היא איננה מזכירה את העבר, או דואגת לעתיד, לא סותרת את המתרחש. הבנתי שהפניות הזאת שמרה על הכוח, על החיות. בנוסף, כאשר אתה באמת פנוי, אתה גם זוכה לדייק בנתינה ובאהבה כלפיהם, וכשזה מדויק חוזר מהם אור אליי, חוזרת אהבתם שמחתם כלפיי, אנחנו מטעינים זה את זה, מוסיפים כוח, האנרגיה הפיזית והנפשית נשמרת ואפילו עולה ומתעצמת.

הזכרנו פעמים רבות בטורים בשם רבי נחמן מברסלב את התדר של הפניות הנפשית - "אנא זמין למהוי" (ליקוטי מוהר"ן ו). אני מוכן להיות, עכשיו, עם מה שיש, פנוי מרצונות אחרים.

זה נכון בתפילה, זה נכון בשיחה עם בן הזוג, זה נכון בלימוד התורה, זה נכון במשא ומתן. המחויבות הזאת להיות פנוי, מבפנים, מייצרת מנוחה בקשרים, מרחב נשימה שבו המהות יכולה להתגלות, ממילא יש יותר קרבה, יותר שמחה, יותר חיות.

מלאכה תיעשה מאליה

העמקה בעניין זה של פניות המרחב הפנימי ראיתי בפרשת ויקהל כאשר משה מצוה בשם ה': "שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן". מסביר רבי נתן מברסלב: "תֵּעָשֶׂה" דווקא. כי על ידי שבת זוכין שהמלאכה נעשית מאליה. הוא הולך ומרחיב שם "שעיקר חיות ושפע וקיום של כל ששת ימי המעשה הוא על ידי השביתה והמנוחה של שבת". "ויכל אלוקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה וכו' ודרשו רבותינו ז"ל (רש"י): מה היה העולם חסר? מנוחה! באה שבת באה מנוחה" (אורח חיים שבת ג).

המנוחה המדוברת היא מה שהזכרנו למעלה, היא תוצאה של פניות. זו לא מנוחה חיצונית, שיש לי יום חופש מעבודה, אלא פניות הנפש, המחשבות, הרגשות. לא טרודים בשום בדבר, אלא ממוקדים במציאות העכשווית. לעתיד לבוא יהיה יום שכולו שבת. אין הכוונה שכל יום יהיה שלוש סעודות וקידוש, אלא זה מצב פנימי, "תודעה של שבת", דעת מיושבת. אז המלאכה נעשית מאליה. כלומר היא משוחררת, טבעית זורמת ללא מאבקים.

נראה שהשאלה והתשובה של רש"י כל כך רלוונטיות להיום: "מה העולם חסר? חסר מנוחה". חסר פניות. מערכות הקשרים עמוסות כל כך, מלאות בדעות ובאגו; מלבישים רצונות זה על זה, העולם "חסר מנוחה", לא פנוי, האוויר טעון, מלא בשפיטה, בביקורת, בהקפדה, בציניות. נראה שצריך לפנות, לנקות את האוויר(ה). "ועל כן כשהאוויר נח וזך וצלול, אזי כשמדבר אחד שיכול לדבר, אזי נשמע הדיבור למרחוק, כמו שרואין בחוש; אבל כשיש רוח סערה, אזי אי אפשר לחברו לשמוע, כי הרוח מבלבל ומפריד חלקי האווירים ונתפזרים, עד שאי אפשר לחברו לשמוע אפילו הקול, מכל שכן הדיבור בעצמו" (ליקוטי מוהר"ן יז). זו העבודה - לפנות ולנקות את האוויר שיהיה אוויר זך ונח, נקי ונינוח, שמאפשר תקשורת וקרבה אמיתית. אווירה של שבת, של מנוחת נפש, שחרור המאבק, שחרור הצורך לקבוע את רצוני ודעתי, בפני רצון האחר. מפנה את המרחב, מפנה מקום, "מוכן להיות", מפנה מקום לאחר. יש להבין שזה לא ריצוי וכניעה חיצונית נבובה, אלא הכנעה פנימית לאמת, מבחירה, מפנה מקום לרגע העכשווי, נכנע אליו, מוכן להיות בו, לחוות אותו כפי שהוא.

אני מברך אותנו עם ישראל הקדוש, בתוך הימים הצפופים האלו לקראת הבחירות, ימים עמוסי דעות, רצונות, פטפוטים – שנזכה לפניות, לאוויר נח וזך, נזכה לברר את הדברים ממנוחה, "מנוחה שאתה רוצה בה", אמן.

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
החגיגה נגמרת

  מחשבות של אחרי הארוויזיון....

עדיין חג'דומטים

  תשעים שנה לבני עקיבא....

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

איתן 054-6799933

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם