לא חידושים. התחדשות

 14 leviteh

יובל לויטה

עבודה פנימית? כבד

יש שאלה שחוזרת על העיסוק בעבודה הפנימית, במודעות העצמית, במחויבות לקשר הנמשך עם עצמך, עם פנימיותך, עם ה' יתברך. "מה כל הזמן להתבונן על עצמך? כל הזמן לחפש את ה'", במבט עייף, חצי משועמם, "זה כבד, זו תוספת שבאה מהמזרח. מה הבעיה פשוט לחיות את החיים כמו שהם? ודאי, צריך קצת מודעות, הרצאות ביוטיוב של תורת הנפש, קצת קבלה. אבל כל הזמן? כל הזמן לברר? כל דבר? כל דבר איך לחבר אל ה'? זה כבד ומוריד. יש תורה ומצוות, מה לעשות מה לא לעשות. לא מבין אתכם, מה צריך את כל התוספת של הפנימיות הזאת?"

לימוד פנימי

נראה שיש איזו תרדמה שמתבטאת בפער בין החיים החיצוניים לחיים הפנימים. מה הכוונה 'תרדמה'? כל אחד יגיד שהוא שומע או לומד תורה, קורא בספרי מוסר ולומד מדרשים על הפרשה, לפעמים גם חסידות. אך מה זה אומר שהלימוד פנימי? אין הכוונה שהוספת עוד מידע למוח. דעת וידיעה ביהדות פירושן חיבור, "והאדם ידע את חוה אשתו". ידיעה היא יצירת קשר שמוליד תולדות.

הנה אתה מדבר עם אדם שאומר את כל הדברים הנכונים, "ואהבת לרעך כמוך", "הכול לטובה", "כעס הוא בחירה" וכו'. אך אין ביניכם שום קשר, אפילו להפך. אתה חש רחוק ממנו כל כך. למה? לא היה חיבור, הדברים לא יצאו מהנקודה הפנימית שבלב, ולכן גם לא נגעו, לא חיברו.

האדם יכול קצת לבדוק אם אחרי הלימוד נולד לו רגש חדש, רצון חדש להתקרב ולהשתנות, או שרק עוד רעיון "נחמד להשכיל" התווסף לידיעותיו הרבות. רעיון ש"לא הזיז אותו מילימטר", לא גרם לו חיבור כלשהו, לא עורר רצון, געגוע, התבוננות חדשה. בתמצות, אם זה לא עורר אותו לפגוש את ה' בחיים שלו, זה לא פנימי.

שוב, אנו מדברים תמיד על האיזון, וודאי שהידיעה לא תמיד מאירה, ויש עניין ביגיעה, בעמל תורה. אך השאלה הבסיסית היא מאיפה אני לומד? מה אני מחפש? זה פלא שזה נעלם מאוד, הדבר שאמור להיות הכי פשוט, שתמיד הלימוד הוא בשביל למצוא את ה', בשביל להגביר את הקשר אליו, את הקרבה והדבקות בו.

לעניות דעתי, אחת הסיבות העיקריות להתרחקות ולאדישות הרוחנית, שחזרנו עליה בטורים רבים, היא השגיאה בפוקוס. המיקוד עדיין הולך כלפי חוץ, והיסוד טמון בהתעוררות להכיר שעיקר הגילוי הא-לוהי מתגלה בפנימיות האדם: "חיי עולם נטע בתוכנו", "ושכנתי בתוכם". הצדיקים האמיתיים ותלמידיהם מגלים שהמודעות וההתקרבות העצמית היא אחד עם המודעות וההתקרבות לה'. "כערך גילוי נקודת לבבו הפנימי כן ערך קרבתו לה'" (מי מרום רזי לי עמ' שמה).

ונהפוך הוא

אך המיקוד שלנו היום בטור הוא למי שכבר נפתח וחש שזה באמת מה שחסר לו, שלא מחפש עוד חידושים אלא התחדשות. יש כאן מסר של מהפך בהסתכלות על הלימוד של הפנימיות. המודעות והקשר פנימה בדרך היהודית, אם עובדים נכון לאורך זמן, לא רק שהם לא מייצרים כבדות, אלא ההפך הוא הנכון, זו הצורה האמיתית היחידה לשחרר את כל הכבדות והמשקולות, את כל המתחים, את כל החסימות, כשלומדים שגם החסימות נמצאות שם בפנים, בתוך האדם עצמו, ולא באמת שייכות לגורמים החיצוניים שהאדם פוגש כמו שמורגש בכוח המדמה.

יסוד השקר של העולם טמון בסכלות מחשבתית שאומרת שהמציאות החיצונית גורמת לנו רגשות ומחשבות. הסוד הוא שרוב הרגשות כבר היו שם, מוכנים עוד הרבה לפני המצב והאדם שפגשתי. כל הרגשת חוסר המקום, הפגיעות, הפחד, הסגירות, לא נוצרו באמת עכשיו, במפגש עם פלוני; הם ממתינים שם בתוך האדם ורק מחכים לקפוץ מול גורם מזמן. ולכן יסוד בעבודה הפנימית הוא להפריד בין הרגשות לבין המציאות החיצונית: "מה נאמר לי? מה שמעתי?" לרוב בתחילה כל מה ש'שמעתי' הוא לא מה שהאחר אמר אלא בעיקר מה שזה מזכיר לי שם בפנים.

הדרך פנימה היא עצם החיים

הנקודה כאן היא שהעיסוק המורחב הזה פנימה הוא גופא חוויית החיים, החיות. הדרך פנימה, עצם הקשב והמעבר ממיקוד חיצוני למיקוד פנימי, המפגש המחודש עם ליבי המשתנה ומתנקה, צורת החשיבה המתבהרת, הרצונות שמשתנים וכו' הם תנועה של חיים.

האדם חש לאט-לאט שזה כל מה שחסר לו, הקשר הזה פנימה. הוא מתחיל לראות שהקרבה המחודשת לעצמו משנה את ההתקרבות ואת הקשרים הבינאישיים שלו. דברים שניסה לשנות כלפי חוץ במשך שנים לפתע משתנים מאליהם.

לא רק שזה לא כבד ומעיק, זה הופך לעמוד השדרה של החיים, הציר הפנימי של שלהם, העונג והנעימות שלהם. זה ממד אחר של חיים, וחשים שאין טעם לחיות בלעדיו. האדם מודד כל דבר פנימה, מחבר את הכול בכול, גדל וצומח מכל מפגש. פנימיותו כמעיין המתגבר, וכל רגע וכל רגש פשוט הופכים לחיבור מופלא למי שנתן אותו.

נראה שהעצה והדרך העיקרית להתקרב לשם ולהשיג את הנקודה הזו עוד ועוד הן סוד ההתבודדות, אשר "היא מעלה עליונה וגדולה מהכול" (ליקוטי מוהר"ן תנינא כה). הקשר הפנימי האינטימי של האדם עם בוראו. השיח הספונטני, הרגשי, האישי, בכל זמן ומקום. שפיכת נפש על הכול, הכול. "טוב ה' לכול". ולאט-לאט נבנה מקום כזה, חיים כאלה של קביעות של קשר עם מי שאמר והיה העולם. זה נפלא, זה מענג, זה קליל, זה שייך לכל אחד, זה שווה לכל נפש.

רבי נחמן מברסלב אמר "שֶׁיְּכוֹלִין לְהַכִּיר בְּאַחֵר אִם יֵשׁ לוֹ הִתְבּוֹדְדוּת" (שיחות הר"ן תלט). הכוונה היא שיכולים לזהות שמישהו פגש את עצמו באמת, כלומר פגש את ה' בתוכו.

זה הופך להרגשה של חיים ומוות: חוסר מודעות, ניתוק רגשי ומרחק נחווים כמוות. התקרבות וקשר פנימה הם כמו חזרה לחיים. לא יכולים עוד להסתפק לחיות ליד זה, מי שטעם יין הונגרי אכל אותה. זהו! כבר אין לו ברירה, כל הזמן יש צימאון אליו, צורך ממש פיזי, געגוע לשם, למקום הזה, שכפי שאמרנו הוא "מקומו של עולם". זו התשובה של פורים: "יש ה' בקרבנו"!


אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
בג"ץ מנסה לחנך אותנו

  מאמר מאת ברלה קרומבי

חמש שנים חלפו

  הרב ליאור אנגלמן נזכר...

הפרסום בעולם קטן עובד


לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

דניאל 055-920-5666


מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר


וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם