הדברים שפורים חקק בנו

 14 leviteh

יובל לויטה

שוב אני עובד על עצמי?

דיבור שחזר רבות לאחר פורים זה (ופורימים שעברו) בין החברים מבקשי ה', הנפשות הרגישות, העדינות, המחפשות ורוצות רק את האמת האמיתית, רק את הטוב האמיתי, בקיצור נשמות ישראל, הוא שאלה שנשאלה תוך כדי הקנטה עצמית (מלשון הקטנה): "מה יהיה? שוב אני ממשיך לעבוד על עצמי ועל סביבתי עם הפורים הזה? יום אחד קצת שותה, והנה כולי פתוח, מתוק, אוהב ונאהב, מפרגן, נותן בלי סוף, מלא ביטחון ושמחה. יאללה, אני בעצמי כבר לא קונה את זה. מרגיש בעיקר זיוף, אני לא באמת במקום הזה".

התשובה שלמדנו ממורים ומצדיקים היא שבאמת לאמיתה ההפך ממש הוא הנכון. יום הפורים הוא בלי פרופורציה ובלי השוואה לשאר הימים, ובאמת לאמיתה הוא הכי משקף את מי שאתה באמת, ושאר הזמן הוא הסתרה שלך.

"אתה שם בפנים"

אני רוצה לשתף בשתי נקודות עיקריות שהלכתי איתן בעקבות דיבורי הירידות העצמיות על הפערים: הנקודה הראשונה היא ההתעוררות למחויבות לאמון במי שאני באמת. כמה שלא נדבר על זה, כמה שלא נלמד, אנו רואים וחשים שעדיין יש הסתרה מבהילה בנושא זה, כולל אצל יראי ה' הגדולים, ולפעמים אצלם אף יותר.

כמו שאמר רבנו הקדוש רבי נחמן מברסלב לתלמידו הגדול, ירא ה' מכף רגל ועד ראש, רבי נתן זצ"ל: "אתה יש לך אמונה, אבל אין לך אמונה בעצמך". עדיין יש שם איזו חשדנות עצמית, איזה חוסר אמון ואמונה: "אני באמת נשמה? באמת קדוש בקרבי? באמת חלק א-לוה ממעל? באמת במקור אני כולי טוב, יפה, מתוק, קדוש? באמת מי שהייתי בפורים מבטא את עצמי יותר מכל היומיום של השנה?"

זה יכול להשתקף באיזו שיחת עומק עם האישה או עם חבר אחר הצהריים בגינה, ורק אתה תדע שמשהו פה היה אחר לגמרי: ברוחב הלב, בעומק הכוונה, בפתיחות. זוהי הארה של מה ש'נרשם' בך בפורים

הרי זו תמצית נקודת הכיעור של עמלק הארור, הספק, יימח שמו. זה לא ספק באיזה פרט בחיים, במה לעבוד, עם מי להתחתן, היכן לגור, אלא ספק על עצם הקיום שלך, על עצם החיים. לרוב הספקנות הזו לא מודעת. כמו המערכות האוטונומיות של הגוף, הלא רצוניות, שפועלות מעצמן (הנשימה, העיכול וכו'), כך יש מערכת אוטונומית של ספק בקיום. מעין תקיפה וביקורת עצמית קבועה, שמורגשת (בכוח המדמה) ממש אחת עם הקיום שלנו. זו נקודת השקר היסודית של הקיום.

הכיעור הזה לא יכול לעמוד לעצמו, כי כידוע "שקרא לא קאי, קושטא קאי". השקר אינו יכול לעמוד ולהתקיים לעצמו, הוא חייב נקודת משען של אמת כדי לאחוז בה ולהתקיים. הוא כמו טרמפיסט, עלוקה, תופס את נקודת הנצחיות שבנו ונדבק בה, והנה מורגש כחלק ממנה. שקר איום! אצל יראי ה' המדקדקים קלה כבחמורה זה מתקיים בדרך של פסוקים: "מידת הזהירות", "יראת חטא", "ונשמרת מאוד", וסכנת הגאווה החמורה מכול.

הכול נכון ואמיתי, אך לא עד הסוף. פעמים רבות אותה נקודת ספק שקרית יוצרת פחדים נפולים המתלבשים באצטלה של יראת שמיים. והעלוקה הקליפתית הזו שם בפנים שואבת ויונקת את החיות, את כוחות הגוף והנפש. חלק מהביטוי העיקרי שלה הוא כל ההיסוסים הנצחיים, התהיות והמחשבות אחרי כל עשייה, אחרי כל הרגשה. "הייתי בסדר? אוי איך אמרתי, אולי לא, אולי כן, אולי אולי?" (בתיקון: "אולי תרקוד איתי"). זו ממש מחלה שמכלה את הכוחות בהתמדה בכל פעם מחדש. זו כנראה הקללה הנוראה בתורה: "וְהָיוּ חַיֶּיךָ תְּלֻאִים לְךָ מִנֶּגֶד וּפָחַדְתָּ לַיְלָה וְיוֹמָם וְלֹא תַאֲמִין בְּחַיֶּיך". זה מנגנון חוסר האמון שמרסק כל חלקה טובה.

עם קדוש – זהו! אנחנו אחרי פורים, ומותר להיות בוודאות, מותר לך להיות ברור (קודם לעצמך), מותר לך לדעת ולהרגיש שאתה ממש קדוש, וזה לא קשור בכלל לזה שכעסת לפני רגע על בת הזוג, או שלא אמרת לה את כל האמת, או שהתחנפת, או שקינאת בחבר. זה בכלל לא נוגע במי שאתה באמת. שם בפנים "הנני טוב לכל ורצוה אני בטובת הכול" (הרב קוק, חדריו, עמ' קס).

מוכרחים להפנים ולהחדיר את זה עמוק בתאי לבבנו ודמנו. כל המידות המכוערות, הזיופים הרבים, הם לא ביטוי של העצמיות, רק של השברים שלה. היא נמצאת שם תמיד במרכז הקיום שלנו, יפה תמיד, ברה ונקייה תמיד, טהורה, אוהבת, נאהבת תמיד, שרה תמיד. והיא, העדינה המופלאה, ממתינה תמיד בפנים בסבלנות אין קץ שנחזור אליה מכל הערבוב עם האישיות החיצונית שלנו.

בואו נחדש את האמון ביופי המופלא הפרטי שבתוכנו, וממילא ביופי הכללי, הסגולה והקדושה שבעם. אני חש שלא אכפת לי לדבר רק מזה גם אם יימאס לכל העולם, עד שיבוא משיח. נראה שזה מה שהוא יגיד לנו אחרי כל הגלויות של האני שלנו: אחיי, אהוביי, "שובו אל האוצרות שלכם" (סיפורי מעשיות שבעה קבצנים).

זה הסוד של החיים, ההכרה והידיעה וההזדהות רק עם מי "שאתה שם שבפנים" (ימימה אביטל זצ"ל). ולכל שאלות השכל שעולות עכשיו, "הכול טוב ויפה, אתם עם החסידות שלכם, עם ענייני הלב וכו'. אחרי כל זה, מה יהיה עם התיקון של המידות המכוערות, של הזיופים? כל אחד יהיה רק בטוב שלו, איך נתקדם, איך נתקן?"

השאלות האלה נובעות מאותו מקום שבור, "ויותר מכל אויבי הלא הנני בעצמי המתקומם עלי, קטנותי מתקוממת על גדלותי" (חדריו, עמ' קיב). ובאמת ההפך הוא הנכון. ככל שהאדם מכיר יותר בערך העצמי האמיתי, באור נשמתו, בפנימיותו האמיתית, הוא נהיה מחויב יותר לדייק ולתקן את חייו. אך זה ממקום אחר לגמרי, לא של קפדנות וריסוק עצמי אלא של מחויבות פנימית לאור, לטוב, למי שאתה באמת. "בודקים לאור הנר", אתה צריך אור כדי לגלות את החמץ שבך, מתוך היש שבך אתה רואה את החסר.

גילוי הארת פורים לאורך השנה

עוד נקודה שעלתה מתוך שיתוף החברים בנקודת הפער הזה בין "אור פורים", מוחין דגדלות, לצמצום המבהיל לאחר מכן, "איי איי איי מוחין דקטנות", היא הדרכה מופלאה, בסיוע הצדיקים, לדייק את ההסתכלות, להתייחס נכון למצב, וממילא להתעצם מתוכו ולא להתרסק ולהתייאש חס ושלום.

רבי נחמן מברסלב מלמד דיוק מופלא בתהליך ההתפתחות הרוחנית. יש מצב שהוא בחינת 'ביטול', למשל בפורים, כל אחד לפי מה שזכה, נגע והתבטל אל נקודתו העצמית האמיתית, חש את האחדות שבמציאות, דבוק בתכלית הכול טוב, הכול אחד.

מסביר רבי נחמן: "שאי אפשר להיות תמיד קבוע בבחינת הביטול, כי אם כן יצא מגדר אנושי, ועל כן מוכרח שיהיה הביטול בבחינת רצוא ושוב" (ליקוטי מוהר"ן סה, ד). ואז הוא "שב מהביטול". לענייננו, כאשר הוא מתעורר לאחר השינה של פורים, והאדם חוזר למחשבות וללב הרגיל שלו (לכאורה), יש ייסורים. רבי נחמן מסביר שעיקר ההרגשה של כל הייסורים והכאבים חס ושלום הם מהריחוק מהתכלית, מהאחדות הזו של נשמתך עם ה', ועכשיו שאתה חוזר למקום המוכר, לכל הספקות וההיסוסים, יש קושי וכאב גדולים.

אך הוא, המנחם נחמן ננמ"ח, מגלה שאחר כך הייסורים מקילים ומתנחמים על ידי "התחדשות התורה" שנשארה "מהרשימו של הביטול". כלומר, באמת לאמיתה האור של פורים לא הלך לשום מקום, הוא נשאר בצורה של 'רשימה', עמוק בפנימיות התת-מודע שלנו. שם שוכן אוצר גנוז, כל ההארה שזכינו לה בפורים, והיא ממתינה להתגלות קמעא-קמעא במהלך השנה, בהדרגה ובמתינות כדי שנוכל לשאת אותה.

מה שנתחדש הוא לי שהגילוי של הארה הזו ביומיום זהו גופא "התחדשות התורה" המדוברת בעבורנו, זה מה שמנחם ומרפא את כל הייסורים, כי זה מה שסוגר את הפער והמרחק מהנשמה. ההארה הנשמתית חוזרת למודעות ולהכרה שלנו.

זה יכול להשתקף באיזו שיחת עומק עם האישה או עם חבר אחר הצהריים בגינה, ורק אתה תדע שמשהו פה היה אחר לגמרי: ברוחב הלב, בעומק הכוונה, בפתיחות. זוהי הארה של מה ש'נרשם' בך בפורים. זה יכול להתגלות גם בגבול יציב ששמת (למי שרגיל להחסיר בגבולות), או שפתאום אתה מוצא את עצמך מדבר במקום ששתקת תמיד, או להפך, שותק במקום שהיית מדבר תמיד. זה יכול להיות בצורה של ביטחון ושקט מול מצב כלכלי קשה שבהרגל היה מלחיץ אותך מייד, ורק אתה תדע מבפנים שזה משם, זה אור פורים שחוזר אליך, מה'רשימו'.

המצבים של היומיום מעוררים את ההארה בהדרגה למודע ולהכרה שלך. חידוש התורה, תובנות פנימיות שעולות הם חלקי נשמה שחזרו אליך. זו העצמה לכל השנה, גילוי המקום החדש שלך מול החיים, השינוי במידות, ברצונות, בתגובות שלך שפתאום משתנות, לא בבת אחת, הכול יחסי, מידתי, בכלים, לאט-לאט. הנה אתה מתחדש, גדל, פלא.

זו שמחה גדולה, שמחה אמיתית של משמעות, של גדילה. זה מרפא וממתק את כל הייסורים. רק לא להיבהל ולא להתאכזב מעצמך, לא לבקר את הפער, להיות ערני וקשוב 'לצוד' ולקלוט מתוך היומיום שלך את המקום החדש שה' נתן לך בפורים, ולהודות, להודות לאבינו מלכנו, איזה טוב, איזה רחמן, איזה פלא. תודה לך ה'. שבת שלום.

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
מופת הגורן

  אבי רט כותב על...

התעשייה

  כל מה שרציתם לדעתם...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

דניאל 055-920-5666

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם