גילוי האנושות הפשוטה

13leviteh

 

על הדברים הקטנים שעושים את החיים הגדולים
יובל לויטה

אפשרות נפלאה


רגע נעים עם אחת מבנותיי ליד שולחן האוכל, אשתי היקרה קוראת בסלון ושאר הילדים הקדושים כבר הלכו לישון. נוצרה עת רצון של קרבה לבתי, מה שמתרחש אצל כולנו לא מעט פעמים, אך לא תמיד אנו זוכים לנצל את הרגעים, כלומר להיות באמת נוכחים בהם, כי יש חוסר פניות פנימית, המחשבות טרודות ב"ענייני דכלום", והנפש עסוקה רק ב'תקתוק' השגרה, בלי לשים לב לאפשרות הנפלאה שנוצרה עכשיו להתקרבות, אפשרות לגעת בנפש אהובינו, להקשיב ולהשתתף. אך הפעם ה' זיכה אותי "להיות".


והיא המתוקה, כל כך צחקה


בתחילה כל אחד היה עסוק בעניינו, והיה נראה שמתוך שבתי מכבדת אותי, היא לא רוצה להעסיק אותי בדיבורים אחרי יום ארוך. אז פניתי אליה ושיתפתי אותה בתמימות ב'צחוקים' שקורים לי לפעמים בתפילה. למשל איך בפסוקי דזמרה כשמגיעים ל"אשרי יושבי ביתך", אני מוצא את עצמי פתאום בברכת המזון, "ברוך הגבר אשר", ולך תחזור עכשיו... או בתפילת שמונה-עשרה, פתאום אני מגלה שהייתי בטיול ארוך באיזה מקום, ושומע פתאום את הפה שלי מעיר אותי: "המחזיר שכינתו לציון", מה? מי? מחזיר? אהה...
והיא המתוקה כל כך צחקה, והתחילה גם לשתף אותי בכל הפאדיחות שלה בתפילות, ובכלל. ראיתי שהדיבור הישיר והפשוט הזה ממש שחרר אותה, אפשר לה לראות ולשמוע אותי אנושי, שוגה, לא תמיד בפוקוס, לא תמיד בשליטה. ודווקא זה יצר בינינו קשר אינטימי ומתיקות כזאת טבעית משוחררת, שהייתה יקרה ומיוחדת מאוד לשנינו.
לשחרר את ה"פוזה"


לפעמים אנו, ההורים, המחנכים, 'משדרים' (לא תמיד במודעות) שאנחנו איזו דמות מוסרית כזאת עליונה, "מכונת מצוות" שתמיד עושה את הכול בכוונה, שלא טועה, תמיד שלווה, לא כועסת, תמיד מדויקת, ול'דמות' הזאת קשה מאוד להתקרב. הילדים חשים מולה כל הזמן איזה מרחק ואשמה, כמה הם עוד לא כאלה, וכמה הם מלאים בפניות, ולא תמיד מצליחים לכוון. לרוב, השדר הזה שלנו גורם גם להם להיכנס ל"פוזה" כזאת של צדיקות מדומה, שמשדרת בחוץ "הכול טוב", ובפנים חשים תסכול וחולשה. ודווקא כשאנו משחררים את ה"פוזה" שלנו מולם ונהיים אנושיים, משתפים אותם לא רק בהצלחות שלנו אלא גם בכישלונות ובירידות, זה מאפשר להם יותר קבלה והשלמה עצמית שלהם, מאפשר להם להבין שהכול בסדר ושאפשר לשחרר אתהמאמץ ב"שידור".


צדיק תחתון וצדיק עליון


נראה שיותר ויותר רבנים מפנימים את העניין הזה של ההרפיה, מסכימים להיות יותר אנושיים, פשוטים ונגישים, כאלה שיש להם עליות וירידות, ומעזים לשתף בכך את תלמידיהם. באמת לאמתה זה מאפשר לתלמידים לקבל מהרב עוד יותר, דווקא כשהוא נהיה "חלק מהעם". התלמיד מרשה לעצמו לשתף את הרב גם בחלקים המכוערים שבנפשו, הוא לא צריך להציג כל הזמן "דמות תורנית" יודעת ומוצלחת, שמסווה ילד מפוחד, מהוסס ומלא אשם.


אני זוכה לשיחות רבות עם בני ישיבות שהם אוצר של יראת שמים, של מוסר, ובעלי מידות, אך בעתות רצון כשהם מרשים לעצמם לשתף מעומק נפשם, הם מתארים פער גדול מאוד שקיים בין מה ששידרו לרב לבין מה שחשו בפנימיותם. הם לא העזו לשתף את מוריהם ואת רבניהם, כי חשו שהחוויה הפנימית שלהם חושפת מקומות נמוכים כל כך, ואין סיכוי שמי שמולם יוכל להכיל ולשאת את שאול התחתיות הזה שלהם.


רבי נחמן מברסלב זצ"ל מלמד שדווקא האדם הגדול ביותר יכול לרדת למקומות הנמוכים ביותר. כמו שהרופא הכי גדול יכול לרפא את החולים במחלות הכי קשות. כלומר ממש הפוך על הפוך - הגודל של האדם מתבטא ביכולת שלו להיות שותף עם האחר במקומות הכי נמוכים שלו. איך הוא יכול לעשות את זה? כי הוא מכיר את זה בתוכו! "שבע ייפול צדיק וקם". רב שלא פגש את עומק נפילתו ומקומותיו הנמוכים, לא יכול להיות באמת שותף עם תלמידיו אי שם בתחתיות ארץ. באמת אין מי שלא שם לב לנמיכות שלו, אך הרבה פעמים יש מאמץ להסתיר אותה. לא מדברים על הנפילות האישיות, כי זה לכאורה פוגע בכבוד – "אולי לא יקבלו ממני אם יראו אותי כזה חלש", יש פחד מאיבוד שליטה, מעמד וכו'.


בסיפור הנפלא על מוישלה גנב, מתאר ר' שלמה קרליבך "איך שכל אחד רוצה שיהיה לו עסק עם צדיקים. בכל ישיבה רוצים רק תלמידים טובים. מי רוצה גנבים? מי רוצה שקרנים? מי רוצה לבבות שבורים? אבל הקב"ה - הוא משהו אחר, 'קרוב ה' לנשברי לב', וזה החילוק בין צדיק עליון לצדיק תחתון. צדיק תחתון אוהב רק צדיקים".


זה לא קטרוג על רבנים ח"ו, בכולנו קיים החלק הזה שמתקשה לפגוש את הקטנות שלנו, ומעדיף לטשטש ולברוח לגודל, לצדיק, ל"מוצלח". הטשטוש הזה גורם גם לאנשים מולנו לא להיפתח באמת, לא לשתף באמת את עומק החוויה שלהם, אלא לשתף בצורה מוחזקת, רק את מה שיפה ומוסרי, ואז הקשר הוא שטחי, מלא בהסתרה, ולא מאפשר גדילה וצמיחה רוחנית אמתית.


להיות תמיד תלמיד


אומר רבי נחמן: "את זאת נתתי לכם, שאתם לא תעבדו על עצמכם והעולם לא יעבוד עליכם", תהיו פשוטים ותמימים עם עצמכם ועם קרוביכם, תכירו בכל חלקי פנימיותכם - גם בגודל העצום של אור הנשמה, אך לא פחות מכך גם בחלקי הנפש התחתונים כמו שהם, בלי טשטוש ובלי ניסיון להראות ולשדר משהו אחר. זה דורש אומץ ואמונה. רק מי שחש ביטחון ומקום אמתי אצל הבורא יכול לגלות את חולשותיו ולבטא אותן בלי לפחד, כי הוא יודע שגם הן מתנה נפלאה ממנו יתברך, ולא חלקים נפרדים ח"ו.


לאחר פטירת רבי נחמן פנו באופן טבעי לתלמידו העיקרי, רבי נתן זצ"ל, להיות הרבי אחריו, אך הוא התנגד בתוקף. רבי יש אחד, מעכשיו יהיו רק "תלמידים שעושים תלמידים".


המעמד הזה של "תלמיד נצחי", ממקם אותנו במצב הנפשי הנכון להשפעה. זה מצב ששומר על הענווה, על קשר עם מקומי האמתי, מצב שבו "מקבלין דֵין מן דין", לא רק משפיעים, ו"יודעים הכול".


יהי רצון שנזכה לחוש כך, בענווה, שאנחנו תמיד תלמידים, ויכולים באמת לקבל מכל אחד. להיות משוחררים ומסוגלים לשתף בקטנות ובחולשה, וגם לתת ולהשפיע. לעשות עוד תלמידים, עד ש"לא ילמדו עוד איש את אחיו... כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם", אמן ואמן.

צילום יח"צ

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
היועץ התורני של החוק

    עידו רכניץ על משפט...

המאבק במסתננים זקוק לכם

   שפי פז ממשיכה להיאבק...

הפרסום בעולם קטן עובד

האתר החדש של עולם קטן

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

052-5471494 נדיה 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם