מעשה מבת מלך

 
13leviteh

 

מעשה בת המלך שגילתה אחריות לחייה
יובל לויטה

 

משתף בסיפור של תלמידה שיש בו לימוד והתחזקות נפלאה:

"זה עוד יום שישי"

יום שישי בצהריים, בעלי ישן בחדר הילדים, אני ישנה על הספה כשהתינוקת עליי, הבנים הגדולים במחשב.

לפתע נשמעות קריאות מצוקה מאזור המחשב. אני יודעת שבעלי יגיב כמו האיש מהבדיחה – שחשב אם לקום לבן שלו שבוכה אך ידע ש"עצת ה' היא תקום", אז קמתי כולי רוטנת וחסרת סבלנות ודאגתי שכולם ידעו על הקרבתי האדירה.

לאחר כחצי שעה באופן מפתיע הילדים ירדו עצמאית מהמחשב, ראו ששני ההורים ישנים ובאו להציק לאמא (כמובן). אמא הייתה עדיין רוטנת וחסרת סבלנות וידעה בסתר לבה שאם היא תמשיך את זה מספיק זמן בעלה יקום "להציל" את הילדים מאמם המרשעת בתחושת "קדוש מעונה" נפלאה. ואכן כך היה. הוא קם רוטן וקרבני כצפוי ואמר, "אני לא יכול לשמוע איך את מדברת לילד שלך". אני עניתי במלמול מעקם פה, ובתוכי חיוך על כך שאני יכולה לחזור לישון בשקט.

המצפון מתעורר

אחרי כמה שעות התעורר מצפוני על התנהגותי בצהריים, ואמרתי לאישי היקר – "חוץ מהיום בצהריים, אני כבר כועסת קצת פחות, לא?"

והוא ענה נבוך ומבולבל – "כן... חוץ מכשאת עייפה" (בטון שנשמע כ-כן חוץ מכשאת ערה, נושמת, חיה), ואז הוסיף – "לא, מסכן הילד מה הוא לומד מאמא שלו".

ואני (לא מאמינה למשמע אוזניי) שאלתי – "מה?"

אז הוא אמר: " לא משנה, עזבי, סתם שטות", ואז צעק על עצמו בצחוק – "שתוק טיפש, אמרת שטות", ובלבי חשבתי שההצגה הזאת אכן הייתה מתוקה, ובאמת זאת "שטות שטות", אך היא נאמרה.

אז שאלתי אותו – אמרת "מסכן הילד, מה הוא חווה מאמא שלו?" והמסכן ענה – "כן, אבל אל תיעלבי לי עכשיו, טוב?" ואני, שותקת (שתיקה רועמת כמובן), והוא – "טוב?" ואני – "טוב" (בטון הכי עצוב שיכולתי לייצר). ואז, רגע לפני שהיה נראה שהאירוע מסתיים, הוא המשיך – "דעי שאני רק משקף לך את מה שאת חושבת על עצמך".

ואני – בתוכי: מממהההה? יא חוצפן

בחוץ: שתיקה רועמת

הוא – "לא?"

אני – "לא יודעת"

ואז הוא נסוג קצת וסיים ב"די מאמי, עזבי, אני סתם מדבר שטויות".

ואני עומדת לי מעל שלושה סלי כביסה לקיפול, מרגישה את הדמעות מגיעות לעיניי, יודעת שאני יכולה עכשיו לעשות