אחריות קדושה Featured

 14 leviteh

יובל לויטה

זמן זה זמן

בדרך כלל כשאנו מדברים על המושג אחריות, המיקוד הוא בעיקר בעולמות החיצוניים. כלומר, בעולם המעשה, אחראי הוא אדם שאפשר לסמוך עליו בדיוק בזמנים, כמו שאומרים: "אצלו זמן זה זמן". אם קבעת איתו בזמן מסוים ובמקום מסוים, הוא יהיה שם, הוא אחראי, אפשר לסמוך עליו וכו'. נראה שלא מדברים מספיק על משמעות האחריות לעולם הפנימי. מה הכוונה?

מדרש גד"ש

החברים יושבים למפגש לימוד של המשמר השבועי. זו חבורה מופלאה שלומדת במשך שנים (פסיפס של נשמות קדושות מכל סוגי החברה הישראלית).הפעם היה יארצייט של ר' שלמה קרליבך. לצורך המפגש חרגנו מצורת הלימוד הרגיל, בתוך המבנה (שגם זה חידוש גדול, המבנה נמצא במשרד גידולי השדה בקיבוץ עין חרוד מאוחד, שקיבל על ידי הפלחים המקומיים בעצמם את הכינוי "מדרש גד"ש"). הפעם יצאנו החוצה. הוצבו שולחנות עגולים, נתלו גרילנדות לתאורה ושמו הגברה, מיקרופונים וכו'.

המפגש התחיל, וחשתי חוסר נוחות בתוכי, תחושת פיזור גדולה, מרחק. חשתי שהחברים לא נוכחים. צריך להבין, זו חבורה שמכירה היטב זה את זה, ש"רצה" הרבה שנים יחד, וכל מה שהשתנה הוא רק הצורה החיצונית, המיקום והתפאורה. אלא שהמצב החדש (הישיבה בחוץ, המיקרופונים וכו') גרמו לרוב החברים, ללא מודעות, לשחרר את המחויבות הפנימית לחיבור. מחויבות להביא את הלב, את ההקשבה הפנימית, להיות נוכחים באמת עם רצון וכוונה פנימית, לא כעושים טובה לאף אחד. נוצר מצב שבו כל אחד נכנס ל"תדר" של צופה מהצד ומחכה שמישהו יגרום לו חיבור, או שיקרה משהו משמעותי מבחוץ. בינתיים כל אחד יושב לו שם, בפינה שבחר, פסיבי, וכמו ילד מחכה שיפעילו אותו. בלימוד הזה שלנו, תמצית העבודה היא לקחת אחריות על הנפש, על הרצון, על הלב (לאחר מכן שיתפו רבים שזו אכן הייתה התחושה שלהם, בעקבות השינוי החיצוני של המיקום. בלי לשים לב הם כמו ויתרו הפעם על המפגש, נשארו רק מההרגל, מהאינרציה).

נראה שעדיין לא רגילים לחשוב בצורה כזאת של אחריות לרגשות, אחריות לרצון. הרי אם נבדוק בפשיטות מהי באמת נוכחות, מה הכוונה "אני נמצא", כולם מבינים שהנוכחות מתבטאת עיקר בעולם הפנימי, בשני ההיכלות העיקריים של הנפש, היכל המחשבה והיכל הרגש

 

אחריות פנימית וחיצונית

במושגים של אחריות חיצונית, מי יכול לבוא בטענות אל מי שבא ללימוד? האדם מוסר נפש בלילה, משאיר את המשפחה, והנה הוא בא למקום הלימוד בזמן המדויק שנקבע, עוזר להכין את הסלטים לארוחה ויושב שם ליד השולחן העגול. הוא אמנם יצא בחובת המעשה, אך ב"חובת הלבבות", בעולם הפנימי – היכן הרצון? המחשבות? הלב? עליהם הוא לא לקח אחריות בכלל. נתן להם לנדוד למחוזות אחרים, ושחרר אחריות לחיבור לזמן העכשווי, ללימוד ולחבורה.

נראה שעדיין לא רגילים לחשוב בצורה כזאת של אחריות לרגשות, אחריות לרצון. הרי אם נבדוק בפשיטות מהי באמת נוכחות, מה זה "אני נמצא", כולם מבינים שהנוכחות מתבטאת בעיקר בעולם הפנימי, בשני ההיכלות העיקריים של הנפש - היכל המחשבה והיכל הרגש. אדם יושב מול אשתו, אמנם הגיע בדיוק בזמן שקבעו, הוא אפילו עזב את העבודה מוקדם יותר, השקיע ובא לשיחה החשובה שאשתו ביקשה ממנו. והנה הוא יושב שם, העיניים אמנם בוהות באשתו, וראשו מהנהן מדי פעם לאות הסכמה. אך כל מחשבתו וליבו עסוקים בלקוח האחרון שפגש במשרד שעה קודם. כל עולמו הפנימי עסוק במרץ רב בפתרונות יצירתיים לשאלות ששאל הלקוח בקשר לפרויקט החדש. האם אותו בעל יקר נקרא נוכח בזמן? האם הוא אדם אחראי?

בעולם חיצוני של זמן ומקום הוא בעל מעולה, התייצב בזמן, עזב עבודה, "לכאורה" מוכיח בעשייתו שאשתו מעל הכול. אך בעולם פנימי הוא חסר אחריות לחלוטין. מחשבתו וליבו מתרוצצים למקומות אחרים לחלוטין והוא לא דואג להחזיר אותם לכאן, לעכשיו, לשיחה עם האישה. שומע בלי לב זה בעצם לא נוכח. לא לקח אחריות אמיתית לנוכחות (ברור שיש תיקונים לאנשים רוחניים מדי שלא נותנים בכלל משמעות ומשקל לעולם המעשה, וברור שלא לשם אנחנו מכוונים, להתנתק לגמרי מעולם המעשה). קומת הלבבות באה על היסוד של המעשה, ורק זה נקרא נוכחות שלמה, נוכחות בהשלמה. היא מתבטאת באחריות לשני העולמות: עולם המעשה החיצוני - כלומר הימצאות פיזית של האדם עם אשתו, בזמן שקבעו. ובעולם פנימי – להיות קשוב, שם לב, שם מחשבה, שם רצון. ואם החלקים הפנימיים האלה בורחים, הוא לוקח אחריות להחזיר אותם למקומם.

"הַמַּחֲשָׁבָה בְּיַד הָאָדָם לְהַטּוֹתָהּ כִּרְצוֹנוֹ לְמָקוֹם שֶׁהוּא רוֹצֶה.וְאִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיוּ שְׁנֵי מַחֲשָׁבוֹת בְּיַחַד כְּלָל.וַאֲפִילּוּ אִם לִפְעָמִים מַחֲשַׁבְתּוֹ פּוֹרַחַת וּמְשׁוֹטֶטֶת בִּדְבָרִים אֲחֵרִים וְזָרִים, הִיא בְּיַד הָאָדָם לְהַטּוֹתָהּ בְּעַל כָּרְחָהּ אֶל הַדֶּרֶךְ הַיָּשָׁר לַחֲשׁב מַה שֶּׁרָאוּי.וְהוּא מַמָּשׁ כְּמוֹ סוּס שֶׁפּוֹנֶה מִן הַדֶּרֶךְ וְסָר לְדֶרֶךְ אַחֵרשֶׁתּוֹפְסִין אוֹתוֹ בְּרִסְנוֹ וּמַחֲזִירִין אוֹתוֹ בְּעַל כָּרְחוֹ אֶל הַדֶּרֶךְ הַיָּשָׁר.כְּמוֹ כֵן יְכוֹלִים לִתְפּס אֶת הַמַּחֲשָׁבָה בְּעַל כָּרְחוֹ לַהֲשִׁיבָהּ אֶל הַדֶּרֶךְ הָרָאוּי" (ליקוטי מוהר"ן חלק ב, נ).

רבים מכירים את המהלך הזה בזמן התפילה. רואים אדם שבמושגים של עולם המעשה כולו מחויב ואחראי. בא בדיוק בזמן לכל תפילה, כמו שעון. פעם אחר פעם, שנה אחר שנה אחר שנה. שלוש תפילות ביום, לא פספס מניין מעולם בגשם בשמש. זה הרי דבר מופלא. שנזכה, אמן. אך אחרי המחויבות והאחריות המופלאה שלו להיות בדיוק בזמן בבית הכנסת, מה קורה בביתו פנימה? בליבו? היכן מחשבתו? היכן רצונו? מה כוונתו בזמן שהוא עומד שם פעם אחר פעם?

לא מדובר כאן ברעיונות חסידיים, אלא בפשט השולחן ערוך במקומות רבים: "המתפלל צריך שיכוון בליבו פירוש המילות שמוציא בשפתיו, ויחשוב כאלו שכינה כנגדו, ויסיר כל המחשבות הטורדות אותו עד שתישאר מחשבתו וכוונתו זכה בתפילתו" (הלכות תפילה צח). כמו שיש אחריות חיצונית לזמן ולמקום, יש אחריות למקום של המחשבה, הלב, העולם הפנימי. וכן מלמדים חז"ל שאת זה ה' מחפש יותר מכול- "רחמנא ליבא בעי", הקב"ה רוצה את הלב, רוצה שנהיה נוכחים באמת. דוד מלכנו מדייק: "ואני תפילה", כלומר ההדרכה הזו של "יכוון בליבו פירוש המילות שמוציא מפיו", וכן "שתישאר מחשבתו וכוונתו זכה" - זה לא רק לבית הכנסת, אלא בשיחה עם האישה, עם החברים, זה ניגון של חיים, חיים עם מחויבות לעולמות הפנימיים.

לגרום חיים לזמן

מצאתי בנושא הזה דיבור נפלא של רבי לוי יצחק מברדיצ'ב בספרו הקדוש "קדושת לוי". על המילים בתחילת פרשת חיי שרה "ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה" וכו' הוא אומר "ששרה גרמה חיים לשנים שלה".

רואים כאן שני דברים יקרים. אחד - שיכול להיות שיהיו לאדם שנים בלי חיים, געוואלד. כי ידוע מתורתנו הקדושה שמשמעות המושג חיים היא לא עצם הקימה בבוקר וההתנהלות היומית שלנו, ואפילו אם היא באור התורה הקדושה היא עדיין יכולה להיות בלי חיים. אלא: "ואתם הדבקים בה' א-להיכם חיים כולכם היום". חיים הם חיבור עמוק למציאות. ודאי שחיבור נושא רגש, נושא כוונה ומחשבה. כל אחד חש זאת בוודאי פעמים רבות כשנפגש עם אדם והרגיש שזה היה כמו זמן מת, ללא חיים. למה? כי לא היה חיבור בתוך הזמן שלהם. לא נוצר קשר משמעותי שנגע בלב, שעניין, שאתגר את הפנימיות. "היכן אתה עובד?" "כמה שנים אתם בירושלים?" "יענקל'ה ושלומית כבר התחתנו?" טוב, ודאי שלכל מפגש יש שלבים והנושאים הללו חשובים קצת ליצירת הקשר הראשוני. אך אם זה נשאר כך לאורך שעות, רק ברובד החיצוני, זה נחווה ממש כמוות לאדם שפגש עולמות פנימיים.

גם על אברהם כתוב שהיה "זקן בא בימים". בחסידות מפרשים על אותו עניין: בא לתוך הימים, גרם חיים בתוך הימים שלו, יצר חיבורים, בכל זמן ומקום שהיה בהם.

לאחר הדיבור שפתחנו בצורה כנה, החברים החלו להתקרב, בתחילה פיזית, התכנסו סביב שולחן אחד. אך בעיקר חשנו את הקרבה של הלבבות, את האחדות שנוצרה מתוך הבחירה והאחריות שכל אחד התעורר להחלטה "להיות כאן". כמו שהזכרנו פעמים רבות את הדיבור המופלא של רבי נחמן - "אנא זמין למהווי" (תורה ו) - אני מוכן להיות כאן ועכשיו נוכח בליבי וברעיוניי. קשוב ומכוון, עושה כלי לשפע שטמון ברגע העכשווי, בלי להאשים את השולחנות העגולים, את הגרילנדות, המיקרופונים וכל העולם, אלא לוקח אחריות פנימה - הנני כאן. ו"אם אני כאן הכול כאן".

וכך ממש היה. הכול התחבר, נוצר מפגש מופלא שעיקר ייחודו היה דווקא המעבר הזה שעשינו יחד, מחוסר נוכחות לנוכחות חיה. יהי רצון שנזכה לקחת אחריות אמיתית על פנימיותנו, אמן.

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
כפיים למהפכה

  מאמר מאת הרב אברהם...

להתכונן לשנת קורונה?

  מאמר מאת  הרבנית ד"ר...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

דניאל 055-920-5666

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם