נקודת הזדהות

יע

13leviteh

  

יובל לויטה

נקודת הזדהות

אני נזכר באירוע שהתרחש לפני שנים באחד השיעורים שהעברתי. אחת התלמידות אמרה שהיא רוצה לספר משהו שעברה השבוע, ופרצה בבכי גדול.

אמרתי בלבי: וואו... יש פה סיפור קשה וגדול, והכנתי את עצמי לגרוע מכול.

לאחר שנרגעה קצת, סיפרה שמת לה הכלב, כלב שהיה אִתה שנים רבות והיה כל עולמה...

דיקור ציני

פניתי שוב פנימה ללבי לבדוק מה מתרחש בו בעקבות הסיפור על הכלב ז"ל, וגיליתי כמות של ציניות שלא הייתה מביישת את כל הציניקנים בעולם. כך נראתה שיחת הנפש שלי ביני לבין עצמי: "כלב?! זה מה שגורם לך כאלו דמעות וגעגועים?! מה עם בית המקדש? הריחוק מה'? תפילות בלי כוונה? חוסר בלימוד תורה? קושי בשלום בית? חסרים דברים לבכות עליהם באמת? נבהלתי מהזלזול שהיה לי כלפיה, מחוסר הקבלה, מחוסר ההבנה. אך עדיין לא אמרתי כלום.

באותו רגע חשתי שיש מרחק עצום בינינו, כרחוק מזרח ממערב, ימין משמאל, איחוד ממאוחד, חרדים מחילונים, "גבעטרון" מ"הדג נחש". לא הייתה שום נקודת מפגש בינינו. אני מבקש מכם לא לשפוט אותי. בבית הוריי כל הקשר לבעלי חיים היה באמצעות מילה אחת: "קישטה!" מחתול ועד פיל. קישטה. כך זה עבר מדור לדור, מסבתי בעיירה לודז', דרך אמי, אליי. וכך אני, כממשיך השרשרת, "מחנך" את ילדיי בלית בררה - "קישטה".

לא לעבוד על עצמך

אחד היסודות החזקים שקיבלתי מרבי נחמן הוא לא לעבוד על עצמי. ראשית לראות מה יש בנפשי בלי לטשטש, בלי לייפות. ככה, כמו שזה מתגלה, לראות ולקבל, מתוך ידיעה שכל מה שעובר בתוכי הוא גילוי אלוקות, אלא שהוא צריך להתברר קצת. כרגע הוא עוד מעורבב, בבחינת עץ הדעת טוב ורע, ערבוב של נקודת האלוקות עם החלקים הלא מתוקנים שלי, ונדרשת המְתנה כדי לברר ולנקות את המיותר, ולגלות את היש האלוקי - "הבא להיטהר אומרים לו - המתן".

טוב, אז המתנתי... ועוד קצת... ראיתי שגם היא ממתינה, מחכה לתגובתי, אך באומץ (מבחינתי) המשכתי לשתוק. לא רציתי למהר ליצור קשר ממקום כזה כשאני מלא בגאווה, ולבי סגור כלפי רגשותיה. לא רציתי לעשות שקר בנפשי, לדבר ב"שלווה מכילה" ו"חמלה", תוך מבט מהנהן ומנותק.

"הפשטת הלבושים"

וכך, בתוך ההמתנה אני מתבונן בנפשי ועושה סדר - מבין שאני מוכרח למצוא נקודת הזדהות אִתה, נקודה בסיפורה שנוגעת בלבי, אבל באמת. "בדרך שהאדם רוצה לילך מוליכים אותו". ה' הטוב ראה את הרצון הכן שלי להתקרב למרות המרחק, הרצון לצאת מהגאווה שלי, ממה שמוכר לי, והוא מאוד מייקר את זה. הוא כיוון אותי בצורה נפלאה ואמר לי: "שים לב, יש כאן סיפור חיצוני שהוא כמו לבוש - כלב שמת. זה לא הדבר עצמו אלא רק 'לבוש', כמו בגד שמסתיר את הגוף. תנסה להפשיט את הלבוש, להפריד את הסיפור על הכלב, לשים אותו בצד, ולראות את המקום הפנימי של מי שעומדת מולך. ואז קלטתי שכל מה שיש פה זה סיפור של פרדה, קשר משמעותי שנפסק. ואת זה אני מכיר בתוכי - נזכרתי באדם שהיה מאוד משמעותי לי ונפטר, נזכרתי בכאב של הפרדה, את הקושי, השאלות שעלו, החולשה שחשתי, וכו'.

או! עכשיו אני אִתה. יש נקודת מפגש בינינו. שנינו עברנו פרדה מדבר משמעותי. יש לנו התחלה של התקרבות, הבנה משותפת, התחלה של קשר. כל זה לא קרה בשום מקום חיצוני אלא רק בתוכי פנימה.

נו, אז מה אומַר לתלמידה? ה' הראה לי שבכלל לא צריך לדבר, זה לא הצורך שלה. היא רק רצתה את ההקשבה הנקייה שלי, קשב שנושא הבנה וקבלה. היא לא הייתה צריכה פתרון.

לאחר זמן, כשחשתי שזה זמן מתאים, פשוט סיפרתי מה עבר עליי בפנים באירוע הזה, וזה היה נושא השיעור: היכולת למצוא נקודת הזדהות פנימית וקרבה, למרות המרחק הגדול שחשים בתחילה כלפי הצד האחר.

לרדוף י'ה בתוך המיצר

הכלל של העבודה הפנימית הזו, של הפשטת הלבושים שמאפשרת חיבור, הוא נכון בכל הזמנים והמצבים, ובדוק ומנוסה גם בדברים מורכבים יותר מהסיפור הזה.

הסיפור הוא מבוא וניסיון להתחבר לזמן שאנו נמצאים בו – שלושת השבועות של בין המְצרים. אנו נדרשים לזכור את הבית שחרב כי לא הצלחנו להתקשר ולהתקרב אל מי שרחוק מאתנו, שכל כך שונה מאתנו בפרצופו, בדעותיו.

כולנו "יודעים" שהנושא על הפרק הוא "אהבת חינם". אנו אומרים את צמד המילים הללו אלפי שנים, אך נראה שיש פער גדול בין הדיבור על אהבת חינם למקום שהלב מונח בו, כמרחק השמים מהארץ. כדאי להתחיל במילים יותר פשוטות - למשל "קשר", "התקרבות", "להתקרב למרות מרחק (מדומה)". כדי שזה יתקיים באמת, ה' דורש מאתנו עומק. ראשית, אומץ של קרבה לעומק שטמון בתוכנו, לפגוש את עצמנו (עדיין מפחדים מזה), להכיר את הממדים השונים שלנו, את נקודת הישות שלנו המפרידה, ואת נקודת האינסוף שבתוכנו המאחדת הכול. ורק אז אפשר למצוא קשר אמתי גם לאחר, לראות מעבר לישות הפרטית שלו. זו התקרבות של "מֵעֵבֶר", מעבר לעצמי האישי, מעבר לתדמית ו"הלבושים" שכל אחד פיתח (במודע ושלא במודע) לאורך חייו.

לעניות דעתי, כל הדברים הגדולים שאנו מתגעגעים אליהם - גאולה, שלום, אהבת חינם, בית מקדש- תלויים בנקודה הזו של המפגש עם העומק שבלבנו, "יסוד התשובה, לשוב אל נקודת לבבו, מרכזו הפנימי" (הרב חרל"פ, רזי לי, עמ' יט), ומתוכו לראות את העומק של האחר, מעבר לסיפורים, מעבר לתדמיות, מעבר למסע החיים השונה של כל אחד. "להפשיט" את הצורה החיצונית (כלב מת), לפגוש את הנקודה הפנימית - החלק האלוקי שבחבר - ואליה להתקשר. נראה שרק בנקודה זו, הסודית כל כך, הנסתרת כל כך, יכולה להתקיים אהבת חינם ללא תנאים. שם אנחנו ממש ערבים זה לזה, לא בצורה חיצונית של מוסר שכלי, אלא במהות, בצורה טבעית. ערבות ומחויבות לגלות יחד את הבורא, דרך האחדות שבינינו. חכמי הסוד מסבירים שבאמת הכול הפוך: "כל רודפי י-ה השיגוה", כל מי שרודף אחרי "המֵעבר", אחרי נקודת החיבור, בזמן הזה של המצר והמרחק, יכול דווקא אז להשיג אותה. שנזכה, אמן.

צילום: יח"צ

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
היועץ התורני של החוק

    עידו רכניץ על משפט...

המאבק במסתננים זקוק לכם

   שפי פז ממשיכה להיאבק...

הפרסום בעולם קטן עובד

האתר החדש של עולם קטן

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

052-5471494 נדיה 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם