"דינים" בשחרית

6leviteh

יובל לויטה

"דינים" בשחרית

חבר מספר שבתפילת שחרית הוא חש עצבנות כלפי השליח ציבור, כעס ודחייה כלפי הקול שלו, הניגון שלו וכל מה שיוצא ממנו, חש שהוא עושה פוזות, מראה את עצמו (חשוב לציין שהוא לא מכיר אותו בכלל). הוא תיאר שהדינים התחילו כבר מברכות השחר, ובפסוקי דזמרה הראשונים כבר חש שהוא הולך להתפוצץ, שהוא יוצא מכליו, עוד רגע ו... לא יודע מה לעשות.

הוא חסיד ברס-לב, וחש שאי אפשר להתפלל עם לב כזה, עם סגירות כזו, עם כעס כזה. לכן החליט לצאת קצת ה חוצה, לשדה, לדבר עם ה', בשפה שלו, ללא סידור, ללא מסכים, לשפוך את נפשו אל אבא, שיחזיר לו את לבו, בבחינת "עם לבבי אשיחה". לברר עם לבו - מה זה ועל מה זה הכעס והסגירות האלה על הבוקר?

אבא, מה אתה מראה לי?

הוא תיאר ששאל את ה' בפשיטות: "אבא, מה זה? מה אתה מראה לי? האם זה באמת החזן הזה, הוא באמת כזה בעייתי? הוא נראה מתוק וירא שמים. אז מה כן?"

לרוב לא שואלים שאלה כזו, "מה אתה מראה לי". כנראה כי נוח לנו לחשוב שהמציאות החיצונית גורמת לנו את הכעס, הסגירות, זה לא שייך אליי; אני בעצמי שמח, רגוע, אך המציאות גורמת לי, "הם" גורמים לכעסים לסגירות, זה לא שייך כלל אליי.

אך הוא קיבל מרבו מברסלב לאן האדם צריך לפנות: "כל אדם צריך לזרז עצמו להשיג הפנימיות מה שנסתר ממנו" (ליקוטי מוהר"ן עג). אחי, תיכנס פנימה, מה קורה? הוא אמר שחש חרפה ובושה.

והוא זכר שרבי נחמן מסביר: "חרפה שברה לבי", היינו שהחרפות והביזיונות שוברין לבו של אדם"(ליקוטי מוהר"ן לד). שם מוסבר שלא העולם החיצוני (שליח ציבור במקרה שלנו) גורם להתפעלות הנפשית האישית, לחוסר השקט ולכעס, אלא כל מיני דברים שנמצאים בנפש האדם עוד לפני כן. הוא לא ממש שם לב לזה, הדחיק פנימה, עדיין לא היה מוכן לראות. והנה עכשיו מול המציאות החיצונית, בתפילה, מתפרצים ועולים מהנפש ה"חרפה" והשבר שהיו שם במצב תרדמה. המציאות החיצונית רק לחצה על כפתור.

אז מה עושים? הוא מסביר שם: "והתיקון הוא ע"י שמקשר את לבו להנקודה השייך ללבו בעת הזאת, ועל ידי זה נתבטל החרפה השורה על לבו" (שם). הוא לא כותב שום הדרכה מה לעשות מול שליח הציבור, מול המציאות החיצונית, אלא פנייה אך ורק "לנקודה ששייך ללבו", שלו, "בעת הזאת".

לכן האדם שמודע להדרכה הזו מבין שראשית עליו לשחרר כמה שיותר מהר את הדבר החיצוני (שליח ציבור). כי עיקר העיכוב הוא שהנפש מאוד משכנעת שזה "הוא", "הם", וכו', ושאין לזה קשר לשום "נקודה ששייכת ללבו". האגו והישות שלנו מאוד לא אוהבים את ההדרכה הזו, כי היא לוקחת את כל "התענוג והחיות" האלה של להאשים, לכעוס עם כל הלב על העולם, זה לא מאפשר להיות מסכן וקרבן "בכיף", זה כאילו אתה לוקח לו את החיים כפשוטו, ומי רוצה למות? אז הוא נאבק, מנסה לשכנע, לתפוס את מקומו יותר בכוח, אך לא! הצדיק אמר: זו נקודה ששייכת ללבי. אני לא רוצה לצדוק, רוצה לב טוב, לב שמח. אדם כזה הוא אמיץ, גיבור אמתי, עומד מול נפשו ועושה משפט לגילוי האמת שהייתה נסתרת ממנו עד כה, "ונתת לעבדך לב שומע... לעשות משפט להבחין".

הוא מתיישב בבית הכנסת, ואז החזן, "איזה מכוער, איזה פוזה, מראה את עצמו"... אוי אוי, אבא, אוי וי אבא, געוואלד איזו חרפה, איזו בושה, תודה תודה שאתה מראה לי את עצמי. ועיניו זלגו דמעה

"וירא אליו"

החבר תיאר שהוא ביקש והתחנן לעמוד על האמת שה' רוצה שהוא יפגוש עכשיו בעת הזו, בבוקר הזה, בתפילה הזו, מול שליח הציבור הזה.

וכידוע "בדרך שאדם רוצה לילך, מוליכים אותו", אם באמת רוצים לפגוש ולגלות אז ה' ברחמיו מגלה ומראה, בבחינת: "וירא אליו". אומר שם רבנו בפרשה ש"וירא" זה בחינת גילוי אלוקות, ש"אי אפשר לגלות אותה אלא כשנכנסים להיכלי התמורות (שמחליף אמת בשקר, חיצוניות בפנימיות) ומבררין הקדושה משם. וזה בחינת: באלוני ממרא, ממרא - לשון תמורה... ועל ידם דייקא נגלה אליו ה', על ידי שזכה לברר אותם, לברר הטוב מהרע ולעלות הקדושה משם, עד שזכה להתגלות אלוקות, בחינת וירא אליו" (ל' הלכות, הלכות אישות ד-יט).

למה? שאל החבר שלנו, אך לא היה צריך לחכות לתשובה, ה' הראה לו איך הוא יצא לבית הכנסת, איך צעק על אשתו, בחוסר רגישות, וגאווה, 'צווח' שהוא מוכרח ללכת לבית הכנסת, ושתעזוב אותו כבר, והוסיף עוד מילים מכוערות. והנה הוא בא עכשיו מגיע, חייכן ונחמד לחבריו בבית הכנסת, לובש טליתו, תפילין מהודרות מתנוססים בין עיניו ועל ידו, ולכאורה הכול בסדר, הכול לפי רצון ה'; אך הוא יתברך לא באמת מתרשם מהמשחקים שלנו, "עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך נכתבים - על לוח לבך, אחי אייכה? היכן אתה בעולם? כרגע אתה לא מוכן לראות שאתה מסתתר, ומסתיר, אז תמשיך.

הוא מתיישב בבית הכנסת, ואז החזן, "איזה מכוער, איזה פוזה, מראה את עצמו"... אוי אוי, אבא, אוי וי אבא, געוואלד איזו חרפה, איזו בושה, תודה תודה שאתה מראה לי את עצמי. ועיניו זלגו דמעה. ומיד תיקון מעשי: טלפון לאישה היקרה (למרות שהוא כבר הגיע ל"ברוך שאמר"), אך כשהנקודה מתגלה - זה לא שכל, אלא האדם יודע, זו ידיעה שבעומק הלב, בכל החושים, בכל הגוף. הוא לא מבין, הוא חש את האמת בכל עצמותיו, "כל עצמותיי תאמרנה", הנקודה היא גילוי דבר ה' בתוך הלב של האדם, זה געוואלד, זה אוי אייי, אוהוההווווווו, זה "כחיות הנוהמות ביער". אמר לה כמה הוא מצטער, כמה הוא חש אשמה וחרפה על ה"פוזות" שלו, על הצדיקות שלו על חשבונה, והתחנן אליה מלב נשבר שתסלח לו. והצדיקה בכתה יחד אתו, "מחול, מחול, מחול בעלי אהובי, אתה כל כך אמיץ, ואמתי, איך אני יכולה שלא לסלוח לך, ה' אתך". החבר חזר לבית התפילה, מהתפילה האמתית, בשדה, הם כבר היו בחזרת הש"ץ. והנה גילה פלאות בלבו: מה זה? איפה הכעס, הדחייה, המחשבות על הזיופים שלו בתפילה, לאן הם נעלמו?

מה קורה בלבי? איזו פתיחות, איזה פרגון, הוא אמר שהחזן לפתע היה נראה כזה מתוק, פשוט ותמים, רצה ממש לחבק אותו. מה זה? איך קרה הנס?

זה פשוט, "הנקודה ששייכת ללבו בעת הזאת" התגלתה לו, ואז כולם נראים יפים, טובים... שנזכה, אמן.

 

 

atarMbaolam

 

 

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
היועץ התורני של החוק

    עידו רכניץ על משפט...

המאבק במסתננים זקוק לכם

   שפי פז ממשיכה להיאבק...

הפרסום בעולם קטן עובד

האתר החדש של עולם קטן

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

052-5471494 נדיה 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם