להיות איש מתרגש

13 leviteh

יובל לויטה

שבת קודש ("אח געוואלד, רק להגיד שבת קודש..."). אני נעמד בראש השולחן להתחיל את המצווה הקדושה של הקידוש על היין, לזכור ולהזכיר לעצמי ולבני משפחתי את התכלית, "זכור את יום השבת לקדשו" - הי נשמות, שמעו אליי, יש שבת, יש בורא לעולם, יש סיבה לחיות.

שמתי לב שבקידוש נמצאים ממש כל יסודות האמונה: זוכרים שיש מחדש למעשה בראשית שברא את הכול, ומוזכרת יציאת מצרים ואיך שהוא קידש אותנו במצוות ובחר בנו מכל העמים וכו'. זה זמן ומעמד ממש עצומים ונפלאים שטרדות העולם נשארות בהם מאחור, וכאילו כל מלאכתנו כבר עשויה, ונשאר רק להתחבר ולעלות מעלה עם כל העולמות.

דברים אלו ידועים וברורים אך הרבה פעמים יש עליהם הסתרה. בכל אחד זורח אור השבת, הנשמה "עפה", אך הנפש, הממד החיצוני שלנו, נמצאת במצב ומקום אחר, או שהיא רעבה כבר לצלי, או שאיזו מחשבה הסיחה את הדעת. עומק פנימיותנו מפוצץ באור, באהבה, בשמחה, אך אנחנו לא זוכים להיות עם זה בקשר. יש מעין מסך המבדיל ומפריד אותנו מאור הנשמה שזורח, ואז רצים אל העשייה של המצווה בצורה "מלומדה" - רצים אל הטקסט של הקידוש, תוך כדי שמזרזים "בנעימות" את הילדים ואת האישה. והנה אתה כבר אחרי הכול, אך מי זה היה שם? געוואלד... לא שיתפנו את הנשמה בעשייה. רק הגוף עושה, בלי כוונה, בלי רגש.

לרוב זה לא קורה מיד, צריך לשהות, להמתין ולתת לגלים הראשונים של הנפש - הצרכים, המחשבות והגחמות שטורדות אותה - לעבור. וכשזוכים - אז זה בא, הנה בא האדון, ומתגלה

"פי ה דיבר"

הפעם בקידוש, ה' זיכה אותי שיהיה חיבור. המסך שמסתיר בדרך כלל נפתח, והנשמה כמו התפרצה דרך לבי ומוחי. כבר בהחזקת הכוס זיהיתי את הנפש מנסה לרוץ, ללכת הלאה, ועצרתי אותה מ"דהירת הסוסים" שלה. אמרתי לה: "'חסידים היו שוהים שעה אחת ומתפללים', רגע מתוקה, בואי נמתין". המשפחה הקדושה מסביב ושקט קדוש נשאר באוויר, "לך דומייה" - זמן כזה שכאילו לא קורה בו כלום, אך באמת יש בו הכול. כל אחד מהמשפחה נכנס לעצמו (בלי שנאמר כלום), קשובים, נותנים כבוד למעמד, נותנים לה' יתברך להגיע, להתגלות כאן על שולחננו, "ממקומך מלכנו תופיע". לרוב זה לא קורה מיד, צריך לשהות, להמתין, ולתת לגלים הראשונים של הנפש - הצרכים, המחשבות והגחמות שטורדות אותה - לעבור. וכשזוכים - אז זה בא, הנה בא האדון, ומתגלה. זו מין תחושה כזאת, חיות כזאת של נעימות, של רצון, של געגוע חי, של נוכחות. לא מדובר על סרט הוליווד, "לא ברעש", אלא גילוי אלוקי בקול דממה דקה, כמו לחישה ומגע מלטף הפורט על נימי הנפש. והיא נרגעת, מתמסרת, מרפה. זר לא יבין זאת, אך זה כל ההבדל בין חיים למוות, בין דקלום תורני של מילים, לנפש יהודית הומייה, מגלה את כבוד ה' דרכה, דרך דיבור פיה, "כי פי ה' דיבר".

ואז, לאחר השהייה והשתיקה, יצאו המילים ברגש (כלומר הדיבור והלב יחד): "יום השישי", זאת לא רק המשמעות המילולית, שהנה חלפו ראשון ושני ועכשיו יום שישי, אלא "אבא, סוף סוף נפגשים, אחרי כל המבוכות וההסתרות של השבוע, הנה אנחנו יחד אב ובן, זה הזמן שלנו להתחבר. כל כך התגעגעתי. סוף סוף 'ויכולו השמים והארץ' ואפשר לנוח אתך, לשבות מהכול ורק להיות אתך, אין לי באמת צורך או חיסרון אחר, רק אתה, רק הקשר אתך, לחוש את אהבתך".

באמת קשה מאוד לתאר מה קורה בתוך המערכת הפנימית, כי זה לא שכל, ולא ידיעות, אלא חויה רחבה שכוללת הרבה פרטים. למשל, היה שם הלב השבור מדברים שעברתי בשבוע - הנפש ספגה הרבה מראות ודיבורים, היו שם כל האי-דיוקים שלי, בין מה שאני מדבר ומה שאני עושה, וממש במקביל הודיה על כל החסדים הנפלאים שקיבלתי השבוע, וכן געגוע וצורך לעוד עומק. הכול מתרחש יחדיו, ההכרה מתמלאת בחיות ולא נשארת רחוקה וצופה על המתרחש. כלומר גם המודעות וגם החוויה אינן נפרדות. זה לא ניתוח של אדם שמתבונן על מצבו הנפשי, אלא מציאות אחת טבעית, זורמת, משוחררת, חיה. והנה זכיתי לדמעות יקרות מעיניי, מה זה? מה קורה? אה... זאת את, נשמתי האהובה... כבר לא היה לה מקום בגוף, ונדחפה לצאת מהפתחים, מהפה מהעיניים, ומשפחתי היקרה אתי, אחדות כזאת, הכול קרוב, תודה לך ה', תודה.

הנפש צריכה להתרגש

באותה שבת, בבוקר, למדתי יחד עם האדמו"ר מפיאסצנה ב'הכשרת האברכים': "שנפש האדם אוהבת להתרגש, לא על שמחה לבדה, גם סתם להתרגש אוהבת היא, אף להתרגש בעצב ובכיה רוצה היא. אוהב האיש לראות מראות איומות ולשמוע מעשיות נוראות עד כדי לבכות כדי להתרגש על ידן. חוק וצורך הנפש היא כשאר חוקותיה וצריכותיה, לכן רק האיש המשלים חוקה זאת בעבודה ובהתרגשות התורה והתפילה שומר נפשו". לאחר מכן הוא מסביר שמי שנפשו לא מתרגשת מהתורה ומהמצוות, אז הנפש מחפשת התרגשויות ממקום אחר כדי להשלים את חוקה, להתרגש. זה דבר נפלא ומעורר. קודם כול להיות אנשים מתרגשים, חמים - באמת כל יהודי הוא כזה, הנשמה שלנו היא מיסוד האש, כולה נרגשת, ומתנועעת כלפי מעלה. אך יש חסימות נפשיות רגשיות, כל אחד ממה שהוא עובר, בין בגלגול זה בין בגלגולים אחרים, שמסתירות את התרגשות הנשמה.

יש דרכים נפלאות להשתחרר ולתקן, כדי לזכות לחוש את נשמתנו ולהתרגש יחד אִתה מהקדושה. כאשר אין התרגשות מזה, מוכרחים להתרגש ממשהו אחר, זה חוק. למשל, יש המחכים שהשבת כבר תיגמר כדי ללכת לסרט, למה? כי זה מרגש יותר. לא באנו חס ושלום לקטרג, יש סרטים נפלאים, אך השאלה הפנימית היא ממה אתה מתרגש. מה נקודת החיות שלך? האם בניית ההרחבה של הבית, הסקי בצרפת בחודש הבא, הקריירה - או תפילה, התבודדות, לימוד התורה? צריכים להיות כנים בתשובה, להעז לפגוש את מה שיש עכשיו כמו שהוא. האמת היא הכי חשובה. גם אם נפגשים עם האמת הלא כל כך נעימה, שהחיות וההתרגשות שלי כרגע הן לא מהקדושה, אך ממש רוצים ומתגעגעים לדעת איך להתקרב ולהתרגש מהדבר האמתי - זאת כבר התחלה נפלאה, רבים כבר התייאשו מזה. "בדרך שהאדם רוצה לילך מוליכים אותו", אם הוא ממש רוצה, הוא כבר יפגוש צדיקים ומורים שיעזרו לו לגלות את נפשו, לשחרר אותה, להיפתח, לעלות. שנזכה להיות יהודים מתרגשים, למענו, אמן.

 

 

 

atarMbaolam

 

 

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
היועץ התורני של החוק

    עידו רכניץ על משפט...

המאבק במסתננים זקוק לכם

   שפי פז ממשיכה להיאבק...

הפרסום בעולם קטן עובד

האתר החדש של עולם קטן

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

052-5471494 נדיה 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם