ממחרת השבת

Rabbi Samson Raphael Hirsch

הרב אמנון בזק

אחד המקרים הבולטים שבו קיים פער בין פשוטו של מקרא ובין מדרש ההלכה, נוגע לפסוק העוסק בזמן ההתחלה של ספירת העומר. התורה אומרת שיום הקרבת העומר הוא 'ממחרת השבת': "וְהֵנִיף אֶת הָעֹמֶר לִפְנֵי ה'... מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן" (כ"ג, יא), ומיום זה מתחילה ספירה במשך שבעה שבועות: "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת... עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם" (שם, טו-טז). על פי הפשט, המילה 'שבת' מתייחסת ליום השביעי בשבוע, וממילא ספירת העומר צריכה להתחיל בשבת שלאחר הפסח, ולאחר חמישים יום יחול חג השבועות – אף הוא ביום ראשון. כך אכן סברו הצדוקים, אולם הפרושים טענו שהנפת העומר מתחילה ממחרת יום טוב ראשון של פסח (מנחות סה ע"א ועוד).

בכל הדורות עסקו בשאלה כיצד חז"ל הגיעו לפרש את המילה 'השבת' במשמעות של יום טוב. רבי יהודה הלוי אף טען שעל דרך הפשט אפשר לקבל את פירושם של הצדוקים, אלא שבשלב מסוים בהיסטוריה סברו חכמי ישראל שהתורה רק ביקשה לתת דוגמה לספירה של חמישים יום, שאם מתחילים ביום ראשון, הרי שהספירה גם תסתיים ביום ראשון, אולם התורה לא קבעה מתי יש להתחיל, והזמן הרשמי של ההתחלה – "מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה" (דברים ט"ז, ט) – ניתן בידי עם ישראל. חכמי ישראל הם שקבעו שהזמן יהיה ממחרת הפסח, כקביעה שהייתה נתונה בידיהם, ולא כפרשנות מילולית לפסוק.

רש"ר הירש עסק אף הוא בשאלה זו, והביא כמה ראיות נגד גישת הצדוקים שהכוונה להתחלת הספירה למחרת שבת רגילה (ביניהן הוכחת הרמב"ם מן הפסוק ביהושע ה, יא: "וַיֹּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח מַצּוֹת וְקָלוּי"). ברם, רש"ר הירש התמודד גם עם הבעיה שיש בכך שעל פי חז"ל המילה 'שבת' מתייחסת ליום טוב ולא לשבת רגילה, והודה ש"לא מצינו במקום אחר, ש'שבת' מורה על יום טוב".

בניגוד לריה"ל, רש"ר סבר שחז"ל אכן התבססו על פשט הפסוק, ובדרך מקורית הציע פתרון לבעיה. לדעתו, מעצם הגדרת העומר כ"רֵאשִׁית קְצִירְכֶם" (כ"ג, י) עולה שיש איסור לקצור את התבואה לפני קצירת העומר, וכן אסור לאכול מן התבואה החדשה עד ליום זה. ממילא, עד לאותו יום ישנה 'שביתת קרקעות': "התבואה מוכנה בשיבולים, אך היא אסורה בקצירה ובאכילה". כך הופכת כל שנה להיות סוג מסוים של שנת שמיטה, ומכיוון ששביתת קרקעות בשנה השביעית מכונה 'שבת', כמו בפסוק המופיע שני פרקים מאוחר יותר – "וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'" (כה, ב), הרי שאפשר לכנות את תקופת השנה עד ליום ט"ו בניסן כ"שבת", וממילא למחרת, בט"ז בניסן, יום הנפת העומר, יהיה אכן "ממחרת השבת".

 

אחד המקרים הבולטים שבו קיים פער בין פשוטו של מקרא ובין מדרש ההלכה, נוגע לפסוק העוסק בזמן ההתחלה של ספירת העומר. התורה אומרת שיום הקרבת העומר הוא 'ממחרת השבת': "וְהֵנִיף אֶת הָעֹמֶר לִפְנֵי ה'... מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן" (כ"ג, יא), ומיום זה מתחילה ספירה במשך שבעה שבועות: "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת... עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם" (שם, טו-טז). על פי הפשט, המילה 'שבת' מתייחסת ליום השביעי בשבוע, וממילא ספירת העומר צריכה להתחיל בשבת שלאחר הפסח, ולאחר חמישים יום יחול חג השבועות – אף הוא ביום ראשון. כך אכן סברו הצדוקים, אולם הפרושים טענו שהנפת העומר מתחילה ממחרת יום טוב ראשון של פסח (מנחות סה ע"א ועוד).

בכל הדורות עסקו בשאלה כיצד חז"ל הגיעו לפרש את המילה 'השבת' במשמעות של יום טוב. רבי יהודה הלוי אף טען שעל דרך הפשט אפשר לקבל את פירושם של הצדוקים, אלא שבשלב מסוים בהיסטוריה סברו חכמי ישראל שהתורה רק ביקשה לתת דוגמה לספירה של חמישים יום, שאם מתחילים ביום ראשון, הרי שהספירה גם תסתיים ביום ראשון, אולם התורה לא קבעה מתי יש להתחיל, והזמן הרשמי של ההתחלה – "מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה" (דברים ט"ז, ט) – ניתן בידי עם ישראל. חכמי ישראל הם שקבעו שהזמן יהיה ממחרת הפסח, כקביעה שהייתה נתונה בידיהם, ולא כפרשנות מילולית לפסוק.

רש"ר הירש עסק אף הוא בשאלה זו, והביא כמה ראיות נגד גישת הצדוקים שהכוונה להתחלת הספירה למחרת שבת רגילה (ביניהן הוכחת הרמב"ם מן הפסוק ביהושע ה, יא: "וַיֹּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח מַצּוֹת וְקָלוּי"). ברם, רש"ר הירש התמודד גם עם הבעיה שיש בכך שעל פי חז"ל המילה 'שבת' מתייחסת ליום טוב ולא לשבת רגילה, והודה ש"לא מצינו במקום אחר, ש'שבת' מורה על יום טוב".

בניגוד לריה"ל, רש"ר סבר שחז"ל אכן התבססו על פשט הפסוק, ובדרך מקורית הציע פתרון לבעיה. לדעתו, מעצם הגדרת העומר כ"רֵאשִׁית קְצִירְכֶם" (כ"ג, י) עולה שיש איסור לקצור את התבואה לפני קצירת העומר, וכן אסור לאכול מן התבואה החדשה עד ליום זה. ממילא, עד לאותו יום ישנה 'שביתת קרקעות': "התבואה מוכנה בשיבולים, אך היא אסורה בקצירה ובאכילה". כך הופכת כל שנה להיות סוג מסוים של שנת שמיטה, ומכיוון ששביתת קרקעות בשנה השביעית מכונה 'שבת', כמו בפסוק המופיע שני פרקים מאוחר יותר – "וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'" (כה, ב), הרי שאפשר לכנות את תקופת השנה עד ליום ט"ו בניסן כ"שבת", וממילא למחרת, בט"ז בניסן, יום הנפת העומר, יהיה אכן "ממחרת השבת".

 

 

atarMbaolam

 

 

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
היועץ התורני של החוק

    עידו רכניץ על משפט...

המאבק במסתננים זקוק לכם

   שפי פז ממשיכה להיאבק...

הפרסום בעולם קטן עובד

האתר החדש של עולם קטן

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

052-5471494 נדיה 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם