אמנות והיגיינה

Rabbi kook

הרב יובל פרוינד

מהם גבולות היצירה? האם גבולות ויצירה אינם סותרים זה את זה? לפי התשובה העדכנית הרגילה האמנות היא חסרת גבולות, וזה סוד כוחה; היצירה חושפת הכול ללא עכבות, ורק אז נחשבת אמנות אותנטית.

הרב קוק אינו מוכן לקבל את הנוסחה הזאת אלא רואה בה נוסחה הרסנית, אך מנגד הוא אכן רואה ברכה גדולה ביצירה חופשית. איך זה הולך ביחד? ואיך זה קשור לפרשה? נעיין בסעיף יא מפנקס בויסק (שהפך בהמשך להקדמה לשיר השירים בסידור עולת ראי"ה) וננסה להבין.

בתחילה פותח הרב קוק בשבח התרבות והאמנות ככלי המגלה את האיכויות הנפשיות והרוחניות של נפש האדם וחושף אותן: "הספרות הציור והחיטוב (פיסול)עומדים להוציא אל הפועל כל המושגים הרוחניים הצבורים בעומק הנפש האנושית. וכל זמן שחסר גם שרטוט אחד הגנוז בעומק הנפש החושבת והמרגשת, שלא יצא אל הפועל, עוד יש חובה על עבודת האמנות להוציאו".

הרב קוק אינו רואה באמנות רק שעשוע או בידור אלא מלאכת קודש של ממש. הכלים האמנותיים המגוונים (הרב קוק מונה ספרות, ציור ופיסול, אבל אפשר להוסיף עוד תחומים כמו מוזיקה, ומי יודע, אולי גם תיאטרון וקולנוע) הם זרזים לגילוי צפונות הנפש. דרך עולם היצירה הנפש יכולה לבטא גם צדדים עמוקים שאינם שייכים להתנהלות המעשית היומיומית, ויש בשפת הרמז והדימוי של האמנות יכולת להביע רצונות ורגשות כמוסים. הביטוי הכוללני של הרב קוק, ש"כל עוד שרטוט אחד הגנוז בעומק הנפש" אינו מצליח להתבטא יש כאן חיסרון חמור התובע מהאמנות להשלים אותו, מעיד על יחס חיובי ומלא הערכה לעולם היצירה.

ואולם הייעוד היצירתי אינו מתיר ליצירה להיות נטולת עכבות וגבולות. יצירה אינה הבעה לשם הבעה ופורקן עצמי גרידא; יצירה היא ניסיון לדלות את אוצרות הנפש. לכן חייב להיות סינון עצמי או חיצוני של היוצר לפני ההבעה האמנותית הממשית. על סף הגילוי חייבת להישאל השאלה: האם הצלחתי להציף רגש יקר ועמוק? האם האותנטיות הזאת מביאה לעולם גוון של איכות אנושית? האם גיליתי את מעמקי נפשי, או שמא מדובר רק בפורקן יצרי ופראי? שמא מדובר ברגשות ברבריים שעלולים לזהם ולהוסיף אוויר עכור בעולם?

כלשונו של הרב קוק: "מובן הדבר, שרק אותם האוצרות שבהפתחם מבסמים את אויר המציאות טוב ויפה לפתח... אמנם אותם הדברים הגנוזים, שקבורתם היא ביעורם, עליהם מתתקן היתד שעל אזנינו, לחפור ולכסות. ואוי למי שמשתמש ביתדו פעולה הפכית למען הרבות באשה".

הרב קוק משתמש בציווי שבפרשתנו לתת ערכת את חפירה לכל לוחם במחנה הישראלי כדי להסביר את דבריו: ממש כמו שכל לוחם חייב להקפיד על שמירת ההיגיינה במחנה, כך יש לנהוג גם בשדה התרבות. הרב קוק רואה באמנות כלי נשק רוחני ומצייד גם את היוצרים באת חפירה לשמירה על ההיגיינה, כדי שאותה עצמה שיכולה לעורר נפשות ולבטא רחשים פנימיים לא תהפוך להיות המתסיסה הרשמית של הכוחות הנמוכים שבקרקעית הנפש.

הרב קוק מפנה את הדברים במיוחד אל היצירה הרומנטית. דווקא מאחר שמדובר ברגש חשוב ומרכזי כמו אהבה, צריך לשמור עליו כדי שלא ייהפך לתאווה ולגסות רוח. במובן הזה מבחינת הרב קוק הגבולות אינם פוגעים ביצירה האנושית אלא מצילים אותה מעצמה: "זעזועי הנפש שמצד רגשי אהבה הטבעית, שנוטלת חלק גדול במציאות.. הם ראויים להתפרש על ידי הספרות בכל הצדדים שבהם היא מוציאה אל הפועל את הגניזות (הרגשות העמוקים), אבל בשמירה היותר מעולה מנטיה לצד השיכרון שיש באלה הרגשות, שמהפך אותן מטהרה טבעית לטומאה של זוהמה מנוולת".

עצם המשל של הרב קוק מחדד את האחריות שיש לעולם האמנות על יצירותיו ועל האומץ והכנות לגנוז דברים שאמנם יצאו מנפש האדם אבל אינם יותר מאשר פסולת נפשית שאין מה להתהדר בה ומוטב לכסות אותה בזמן. הניקיון הזה הוא ניקיון מאזן שמזכיר לאמנות כמה קדושה יש בה.

 

atarMbaolam

 

 

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
היועץ התורני של החוק

    עידו רכניץ על משפט...

המאבק במסתננים זקוק לכם

   שפי פז ממשיכה להיאבק...

הפרסום בעולם קטן עובד

האתר החדש של עולם קטן

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

052-5471494 נדיה 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם