Print this page

כוחה של שירה

bazak kavuaa

הרב אמנון בזק

בכמה פסוקים לקראת סוף חומש דברים אנו מוצאים את המושג 'תורה'. כך למשל בפרשתנו: "וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת וַיִּתְּנָהּ אֶל הַכֹּהֲנִים" (דברים לא, ט); "תִּקְרָא אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל בְּאָזְנֵיהֶם" (שם, יא) ועוד. מה בדיוק נכלל במושג זה?

על דרך הפשט נראה שהמושג 'תורה' אמור בנאום המצוות הארוך של משה העומד במרכז ספר דברים (ה–כו). בתחילת הנאום נאמר: "וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. אֵלֶּה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּצֵאתָם מִמִּצְרָיִם" (ד, מד–מה); ובסיומו מצווה משה: "וַהֲקֵמֹתָ לְךָ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת וְשַׂדְתָּ אֹתָם בַּשִּׂיד. וְכָתַבְתָּ עֲלֵיהֶן אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת" (כז, ב–ג). בהמשך מתייחסת פרשת הברכות והקללות ל'תורה' זו: "אָרוּר אֲשֶׁר לֹא יָקִים אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת" (כז, כו).

לאחר שמשה כורת ברית עם בני ישראל וכותב את ספר התורה הוא מניח אותו בארון, ומכאן ואילך יש ל'תורה' תפקיד נוסף: "לָקֹחַ אֵת סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה וְשַׂמְתֶּם אֹתוֹ מִצַּד אֲרוֹן בְּרִית ה' אֱ‑לֹהֵיכֶם וְהָיָה שָׁם בְּךָ לְעֵד" (לא, כו). התורה תשמש עד בבני ישראל על הברית שנכרתה עימם בערבות מואב.

ואולם כידוע, "עַל פִּי שְׁנֵי עֵדִים... יָקוּם דָּבָר" (יט, טו). העֵד השני הנזכר בפרשה הוא ה'שירה', שירת האזינו: "וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (לא, יט). התורה והשירה, כלומר נאום המצוות ושירת האזינו, יהיו שני העדים הנדרשים לקיומה ולבירורה של כל התחייבות.

אופי שונה יש לשני העדים. ה'תורה' – העד הראשון – מעידה מתוך עצמה על מה התחייבו בני ישראל ועל מה נכרתה הברית, אולם ברבות השנים עלול העם לשכוח את עצם ההתחייבות, כפי שאומר משה: "כִּי יָדַעְתִּי אַחֲרֵי מוֹתִי כִּי הַשְׁחֵת תַּשְׁחִתוּן וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶתְכֶם וְקָרָאת אֶתְכֶם הָרָעָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים כִּי תַעֲשׂוּ אֶת הָרַע בְּעֵינֵי ה'..." (שם, כט). אשר על כן תפקידו של העד השני – ה'שירה' – יהיה להזכיר לעם את קיומה של ההתחייבות ההיא: "כִּי אֲבִיאֶנּוּ אֶל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָיו זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ וְאָכַל וְשָׂבַע וְדָשֵׁן וּפָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבָדוּם וְנִאֲצוּנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי. וְהָיָה כִּי תִמְצֶאןָ אֹתוֹ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ" (שם, כ-כא).

כוחה של שירה הוא הצד החווייתי הטבוע בה, שיש בו כדי לשוב ולהזכיר לאדם נשכחות, בייחוד בשעות משבר. צירופה של ה'שירה' ל'תורה' הוא הערבות לכך שאכן "לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ", ודברי ה' לא ימושו מפי זרענו וזרע זרענו עד עולם.

אולי יעניין אותך גם