Print this page

תתחבר לאש שיוקדת בך תמיד

 2 reuven sason

הרב ראובן ששון

"אש תמיד תוקד על המזבח". אף שהאש יורדת מהשמיים, התורה מצווה להוסיף עצים בכל יום, להגביר את אש המערכה, וכמו כן יש איסור מהתורה לכבות גחלת מעל המזבח. ידוע שהמקדש מקביל לעם ישראל, ולכן כל מה שנמצא במקדש נמצא בחיי עם ישראל. מאש המערכה נלמד מהי הדרך שבה תהא אש תמיד יוקדת בתוך לבבנו, ותהא מתגעגעת בנפשנו לה' יתברך תמיד.

כשם שבמזבח האש באה מהשמיים, כך גם מקור הבעֵרה שבלבבנו הוא אלוקי, מתנת שמיים. זוהי נקודת ה"רעותא דליבא" שגנוזה בעומק הלב של כל אחד מאיתנו, ולעולם לא תכבה. בספרים הקדושים מבואר שהמדרגה העליונה ביותר של הנשמה מתנוצצת ב"רעותא דליבא", זוהי נקודת פלאית שגנוזה במעמקי כל אחד מישראל, ברובד עמוק יותר מהבחירה החופשית. אשר על כן, גם אם רוחות חזקות של אידאולוגיות כפרניות, או מים רבים של תענוגי התאווה יאיימו לכבותה, היא לעולם לא תכבה, כי היא אצולת שמיים וחקוקה בעצמיותנו. ועליה נאמר "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה". כשהאדם מתחבר אליה, הוא מתעורר בקדושה גדולה, עד כדי מסירות נפש למען ה' ולמען עם ישראל. זה סוד המזבח – מסירות הנפש.

אף שאש "יורדת מהשמיים", מצווה "להביא מההדיוט", להוסיף עצי מערכה. לפעמים אש ה"רעותא דליבא" נסתרת כמו גחלת, וצריך לנשוף בה כדי ללבותה. ישנם רגעים אדירים שבהם היא מתעוררת, כמו מסירות הנפש של חייל בקרב, או אדם שרץ להציל חיים. אך אנו מצווים ללבות זיק זה בכל עת, ובייחוד בכוונת מסירות הנפש בזמן קריאת שמע, כדי לעורר בכל יום את האש הגנוזה, ולהציף בנו את גלי הקודש של הנשמה. רגעים אלה מיישרים את כל החיים, מטהרים את הלב, מזככים את כוונת עסק התורה והמצוות, מחדדים את ההבדל בין עיקר לטפל, ומעניקים כוחות רבים למלחמת היצר.

רגעי חסד אלו הם כמו "אתחול" למערכת החיים. כך שגם אם האדם הסתבך בסבכי החיים, הוא רובץ תחת משאו וחש שאין לו כוח להתרומם – אם אך יצליח לגעת בנקודת האש היוקדת שבגנזי הלב, תהא כמו אנרגיה גרעינית שתעניק עוצמה אדירה למרות זעירותה, וכשתתעורר, תפיח בו רוח ותיתן לו כנפי נשרים אבירים, להתמלא תקווה ואמונה שהוא מסוגל להגשים את כל החלומות הטהורים שנשמתו חולמת עליהם.

אסור לכבות גחלת מעל המזבח, וצריך להיזהר שלא לכבות ולא לקרר לב יהודי שמתעורר. ועל כך כותב הרב קוק זצ"ל: "את הצימאון הא-לוהי, הבוער וסוער בשלהבת עוזו בלב, אסור לכבות. אם כל המכבה גחלת מעל המזבח הגשמי, עובר הוא בלאו של 'אש תמיד תוקד... לא תכבה', קל וחומר המכבה גחלת רוחנית עליונה מעל גבי המזבח הרוחני, המלא חיי קודש, הלב הישראלי. אמנם צריכים תמיד להוסיף אש מן ההדיוט, בשכל טוב, בחכמה ובבינה, באור תורה ונר מצוה, כדי שתהא השלהבת עליה ומתרוממת, עולה ומוסיפה כח וגבורה".

כל מחנך וכל הורה צריך לנתב את לב בנו ותלמידו לכיוון הנכון ולהסיר סיגיו, אך עם זאת צריך זהירות רבה שלא לשפוך מים על שלהבת נפשו הצעירה ולא לקצץ כנפיה.

ישנם גורמי קירור רבים – אם זה ייאוש שמתעורר בגלל "היסטוריית כישלונות", ואם זה "שוט ביקורת" של החוש המוסרי, שמפקפק באמינות שאיפות הקודש בגלל פגמי האדם, ואם זה "גל קור" של ציניות מזלזלת. המקרר הראשון בהיסטוריה היה עמלק, ואת חיצי ארסו כיוון בניסיון להטיל ספק פנימי בעצם מציאות האש האלוקית בנו. ומרדכי ואסתר לחמו בו, והחזירו לעם ישראל השבור בנפילתו את הוודאות הגמורה בנוכחות האש האלוקית בנו, שקיומה נצחי ולעולם לא תכבה. זהו כוחו של מרדכי, שעליו נאמר "ויהי אומן את הדסה" ואת עם ישראל כולו.

גם בדורנו, רוחות רבות מנשבות ומבקשות לכבות את זיק הקודש. אך נדע שכשם שבמשך אלפי שנים דבר לא הצליח לכבותה, גם כעת, "אש תמיד תוקד על המזבח" והיא לא תכבה. וברגעי בוקר הגאולה ניגש למלאכת הקודש – "וביער עליה הכוהן עצים בבוקר בבוקר", נלבה את גרעין הקודש שיהיה לשלהבתי-ה שתאיר בקדושתה ותפשיר בחמימותה את כל הררי הקרח והחושך, עד שיתגלה הלב הזך של כלל עם ישראל במהרה, אמן.

אולי יעניין אותך גם