Print this page

מנהג הלתיתה

 2 zohar amar

טבע וריאליה בפרשיות השבוע

פרופ' זהר עמר

מנהג הלתיתה (הרטבה) של החיטים במים לצורך הכנת מצות לפסח הוא מנהג קדום שהיה מקובל בתקופת המשנה. הלתיתה מאפשרת את ריכוך הקליפה והפרדתה מגרעין הדגן על מנת לקבל קמח לבן שנחשב להידור מצווה.

אמוראי בבל דנו בהרחבה בסוגיה ורובם התירו בתחילה מנהג זה. בתלמוד נזכרים אמוראים שבבתיהם נהגו ללתות כדוגמת בית רב הונא ובית רבא בר אבין. גם רבא שסבר בתחילה ש"אסור ללתות" חזר בו ואמר ש"מצווה ללתות", שנאמר "ושמרתם את המצות" (שמות יב, יז), היינו מפני החימוץ בתהליך הלתיתה, שהרי בלא מגע מים אין חשש חימוץ ולכאורה אין צורך בשמירה (בבלי, פסחים מ ע"א; סנהדרין ה ע"ב). אולם מאוחר יותר, כאשר נשתכחה המיומנות של הלתיתה המבוקרת, גזרו גאוני בבל ואסרוה, כפי שכתב בעל הלכות גדולות: "והילכתא מותר ללתות חיטין בפסח. והאידנא שדרו ממתיבתא דאין אנו בקיאין ללתות הילכך אסור ללתות ולחומרא לפי שאין בקיאין". איסור זה התפשט והתקבל ללא עוררין ברוב קהילות ישראל.

לעומת זאת, מהתלמוד הירושלמי נראה שאמוראי ארץ ישראל היו חלוקים בדבר ההיתר ללתות חיטים. ר' חנניא החמיר וסבר שאין ללתות במים כדעת רוב האמוראים הבבלים, אך עם זאת התיר ללתות במוהל של צמחים בסוברו שמי פירות אינם מחמיצים. בנוסף הוא הגביל את ההיתר רק לעשבים שנלקטו מחצות היום, לאחר שהשמש הספיקה לאדות את הטל מעליהם (ירושלמי, פסחים פ"ג ה"א, ל ע"א).

מנהג קדום זה הנקרא "טינון" השתמר רק בידי יהודי תימן, בדיוק כפי שמתואר בתלמוד הירושלמי, עד שעלו לארץ ישראל במחצית השנייה של המאה העשרים. מסורת זו נזכרת בזיכרונות ילידי תימן וחלק ניכר מהמידע שבידינו הוא בבחינת תורה שבעל פה שתיעדתי מעשרות זקני העדה, שרובם הלכו כבר לעולמם ברבות הימים.

וכך היו מטננים: מכינים כמות חיטים מספקת להכנת קמח למשך כל ימי החג. בהתאם לכך גם אספו כמות צמחים מספקת. רבני העיר חקרו את האוספים לוודא שאכן הצמחים נאספו בתנאי שרב וללא חשש לרטיבות. הטינון היה נעשה בחדר סגור ויבש. תחילה שמו על הרצפה שתי אגודות צמחים ואחר כך כשני חופני גרעיני חיטה (כחצי קילוגרם) וחוזר חלילה. את הרבדת העשבים והחיטים לסירוגין עשו בפינת החדר ובכך ניצלו את קירות החדר כדי לתמוך בערמה, שהגיעה עד לגובה כמטר וחצי. הנשים היו בודקות כל ערב את גרעיני החיטה כדי לבחון אם התרככה קליפתם באופן שיאפשר את הפרדתם בקלות מהגרעינים במהלך הטחינה. טינון יתר עשוי היה עשוי לגרום לנביטת הגרעינים ולפסילתם להכנת המצות. לאחר הניפוי התקבל קמח לבן נקי מקליפות. תהליך הטינון בעשבים ארך בין יום אחד לשבוע ימים, הכול בהתאם לבשרניות הצמחים וטריותם.

צמחים אחדים שימשו את יהודי תימן בתהליך הזה. העיקרי שבהם הוא הצמח בערבית הנקרא "חרמל" ובעברית שבר לבן (Peganum harmala). אחרים השתמשו בצמח ה"עת'רוב" (חומעה מעורקת) ןאף בענפי הצבר הבשרנים.

מנהג טינון החיטים לקבלת מצה מהודרת לפסח נפסק עם עליית יהודי תימן ארצה בשל לחץ, חששות וההסתייגויות של בני שאר העדות. כך נעלמת לנגד עינינו מסורת הלכתית חשובה מן העולם.

האם יהיו רבנים בעלי שיעור קומה שיתמכו בשימור מסורת עתיקה זו ויצילו אותה?

* להרחבה, ראו ספרי "חמשת מיני דגן?, מכון הר ברכה, עמ' 173–184.

פרופ' זהר עמר, המחלקה ללימודי ארץ ישראל וארכיאולוגיה, אוניברסיטת בר אילן

מוזמנים להיכנס לאתר "קדמוניות הטבע והריאליה בישראל": zoharamar.org.il


אולי יעניין אותך גם