ימ"מ

היה לי ערב מלא מחשבות, מחשבות על עתיד, חיים, משפחה.

אז יצאתי קצת לריצה (אחרי כמה חודשים), רצתי בעיר, ברחובות,

אנשים רצים לאוטובוס, לרכבת, אנשים מותשים חוזרים מיום עבודה ארוך, או סתם אנשים שיוצאים לבלות. המוני אנשים.

מחשבות התחילו לרוץ בראש שלי.

בזווית העין - חבר וחברה יושבים יחד על ספסל, נראים נהנים, שמחים, צוחקים...

פתאום אני מרגיש צביטה קטנה בלב.

מה?! צביטה בלב? אני בחור דתי עם ציצית, פאות, לא מתאים - מנסה לשכנע את עצמי.

ממשיך בריצה...

והנה, בפינת הרחוב, עוד קבוצה, בנים ובנות יושבים יחד - ממש חגיגה -

ועוד פעם - מרגיש מין נגיעה עוקצת קטנה בתוכי.

מנסה להילחם בגלי המחשבה,

"נו... לא מתאים לך" - מרגיש דקירה בתוכי,

מתחיל לרוץ במהירות גבוהה יותר...

הם נשארו שם, אבל המחשבות ממשיכות לדהור בתוכי, עוקצות מבפנים, נוגעות בתוך תוכי.

למה? מה ההרגשה הזאת?

מין הרגשת חוסר, חיסרון, הרגשה של צורך בקשר.

לאחר כמה דקות של ריצה ומחשבה - הבנתי:

הבנתי שזוהי אכן הרגשה שמעוררת אותי, מזכירה לי שאני אכן חסר! זהו הרצון להשלמה. הגעגוע לחצי השני שלי.

נזכרתי שיסוד הרצון הזה הוא עוד מבריאת העולם - "זכר ונקבה בראם".

לאחר התעמקות נוספת, התחדדה ההבנה - הקשר האמתי, החיבור האמתי, איננו נעשה ברחוב, ב"צחוק" נטול האמת הזה, או ב"כיף" הריקני הזה.

החיבור האמתי, העמוק, נעשה מתוך הכנה ומחשבה, התמלאות בתוכן אמתי, ובקדושה,

ולבסוף - תחת חופה.

ונמשך לאחר מכן - בחיים האמתיים.