כבר שלוש שנים – תגובה ל"אל תבכי אגרנש"

רינת ועדן דמסיה

שמי רינת

קראתי את הטור "אל תבכי אגרנש", ונזכרתי בתסכול של תלמידיי שמרגישים לרוב מופלים לרעה ע"י חברתנו.

אני מורה בבי"ס יסודי שרוב תלמידיו מהעדה האתיופית.

העברתי שיעור בנושא ואני מצרפת את התגובה שכתבה התלמידה עדן דמסיה:

כבר שלוש שנים של געגועים.

וזיכרונות.

וחיבוקים.

כבר שלוש שנים שאנו מרגישים שכל יום הוא שנה.

והאם כבר לא ישנה.

1,000 ימים שמרגישים נצח

1,000 ימים שאברה כבר שוכח

24,000 שעות ללא שינה.

הימים ארוכים מדי בחדר ריק עם מיטה קרה

ימים ארוכים שהאם מרגישה בודדה

חודשים שהיא כבר רוצה להוציא את המצעים החדשים מן הכביסה

כבר שלושה גלגולים של אם בלי ילד אהוב

כבר שלוש שנים

שאנו

לחוד