פרדה מפרפר

1858526 790

רות

בערב ראש השנה מצאתי פרפר. הפרפר היה פרפר לילה, והוא היה מת. מצאתי אותו כשניקיתי את הקומה למעלה. לפני כן שמתי ברקע שירים מתפילת יום כיפור, ועכשיו הם ניגנו לי ברקע על הנפש.

תמיד זרקתי את הגופות של הפרפרים יחד עם שאר הזבל – מי יצטרך אותן עוד? אין להן שום משמעות אחרי שהחיות נמוגה מכנפיהן.

אבל משהו בפרפר הזה שמר על כבודו, אמר לי: אני לא זבל. הייתי פרפר. עפתי. חייתי. את לא יכולה לזרוק אותי סתם לפח!

חפנתי אותו בשתי ידי. נמלאתי רחמים עליו. דווקא יומיים לפני ראש השנה היה צריך למות. ושוב ההרהורים הנוגים ההם על מוות שכנעו אותי שהאבל הוא חלק בלתי נפרד מהחיים שלנו, ושוב השתקתי אותם והקשבתי להם באותה עת. בסוף, אחרי שכל הסיפור נגמר, נזכרתי שמישהו אמר לי פעם שפרפרי לילה חיים רק יממה – זאת אומרת שיום קודם הוא נולד. עטפתי את הפרפר בנייר רך, שמתי אותו על השולחן והבטחתי לו לטפל בו. אחר כך שוב חזרתי אליו. קודם חשבתי שאקבור אותו, אבל נדמה היה לי שזה לא מה שהוא רוצה.

באמבטיה יש לנו חלון שצופה אל רחוב תחתון יותר, ומעבר לו – הרים. טיפסתי ופתחתי את החלון ההוא, והוצאתי את הפרפר מהמעטפת שלו, אבל אז כשהבטתי הרחק אל האופק עצרתי כי ידעתי שאם אשחרר אותו סתם לאוויר הוא פשוט יצנח באיזה מקום, וגשמים ירדו עליו, רוחות יפזרו את איבריו לכל עבר, ולא יהיה לו מקום משלו על פני האדמה הזאת. וגם כי איכשהו הייתי בטוחה שזה לא מה שאתה רוצה, אבא. אז הקשבתי לפרפר, והוא סיפר לי איפה הוא היה רוצה לנוח.

חזרתי ועטפתי אותו, וחיכיתי בסבלנות עד שאגמור לנקות, ואחר כך, כשיצאתי לתלות את הסמרטוטים, לקחתי אותו איתי. עליתי לרחוב. מכוניות חלפו בכביש. היה שקט רגיל של יום שישי. כולם עסוקים. השעות של לפני שבת הן הכי קצרות בשבוע. הסתכלתי מסביב לראות שאיש אינו מביט בי. רק אדם אחד היה ברחוב, עם הגב אליי, מתכופף להוציא משהו מהאוטו שלו. ואז רכנתי אל העץ הקרוב ביותר, טיהרתי פיסת אדמה מפרחי השלכת שעליה, והתחלתי לחפור בור קטן. כל הזמן הזה פטיש בראש דנדן לי פעמוני אזהרה: מה אם יראו. מה אם יראו אותך. תהיי חשופה לדקירות המבטים של האנשים. יחשבו שאת...

בגלל הפטיש הזה עשיתי הכול מהר-מהר – חפרתי את הבור, הטלתי את הפרפר פנימה, כיסיתי אותו בפרחים היבשים, התחרטתי, חפרתי עוד, זרקתי על הגופה אדמה, מעליה את הפרחים, וזהו, התרוממתי. רק אז הצלחתי להשתחרר מהפטיש.

התכופפתי חזרה, והבטתי באדמת העץ שנראתה כאילו דבר לא השתנה בה.

רק אתה, אבא, אני והפרפר ידענו שבאדמה הזאת, תחת שמש ועץ שהתחיל להשיל את פרחיו, קבורים כנפי לילה ופרפר.

וידעתי שאיכשהו, בדרך שאינה מובנת לאף אחד משנינו, אמרנו זה לזה בלי מילים: תודה.

 

atarMbaolam

 

 

 

כתבות אחרונות

Prev Next
הערבה של פרופ' פאוץ'

  אבינועם הרש בטור לחג...

ה"מנטור" לעולם התורה

  ליאור לביא מתגעגע לרב...

הפרסום בעולם קטן עובד

האתר החדש של עולם קטן

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

052-5471494 נדיה 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם