מ'

חברות יקרות שלי,

אני רואה אתכן בחתונות.

מגיעות אחרי יום לימודים, באמצע חופשת סמסטר עמוסה, בין דייט כושל להצעת שידוך חדשה.

הכלה שלובשת שמלה לבנה היא חברה שלכן מהכיתה. עוד אחת שעוזבת את קבוצת הרווקות, ואתן מגיעות מטופחות ומסורקות, במטרה אחת: לשמח.

מתייצבות באולם עוד לפני החופה, כדי לעמוד לידה ולשיר לה: 'יהי שלום בחילך' 'אהבת עולם תביא להם'.

מתאמנות בזמן המנה הראשונה לריקוד חברות עם מנגינה מגניבה.

ממלאות את רחבת הריקודים בצהלת נעורים.

רוקדות בהתלהבות בשמחה ובמרץ.

מביאות לכלה כוס מים וכיסא, משיגות מהמלצרים מגש ריק ומנפנפות מולה.

שמות לב לאחיינית בת השמונה או לסבתא בת השמונים ומכניסות אותן למעגל הפנימי.

בונות חורבה מחורבה מחורבות ירושלים.

אנחנו הנשואות לא תמיד יכולות לרקוד, כי יש לנו תינוק בבטן או בעגלה.

את המצווה הזאת בשלמותה רק אתן יכולות לעשות, ואתן עושות אותה ובגדול.

אהובות שלי, אני פשוט מעריצה אתכן!

חברה נשואה