הבית עולה בלהבות

1858526 790

יעקב בן חמו ר"מ כיתה י"ב בשבי חברון לצעירים

הבית נשרף, הבית עולה בלהבות, וכולנו שותקים, אף אחד לא מרים קול צעקה. אנחנו מתנהגים כאילו שום דבר לא קורה, ממשכים לשבת בחיבוק ידיים.

יש מי שמצית את הבית, יש מי שמקדם את האג'נדה ועושה תעמולה שלמה, כותב כתבות, מעלה חומרי הסברה לרשת, מייעץ למשרד החינוך איך להעביר מערכי שיעור בנושאים, דואג שהדברים יקרו בפועל - מהמעונות והגנים (אין אימא ואבא של שבת), דרך בתי הספר (שלטים של להט"בים) ועד הצבא (חוק השירות המשותף) והאוניברסיטה (כנס הפוליאמוריה). יש מי שחודר לכנסת ולוחש לאנשי החוק אילו חוקים לחוקק (פונדקאות, מרכולים, עבודות בשבת, גיור, כותל).

הכול נעשה תחת הרדאר שלנו, תחת שר החינוך שלנו, תחת הממשלה שלנו, ואנחנו שותקים. התקשורת מגויסת לנרמל את התופעות, ללמד אותנו להכיל, להראות לנו כמה 'סלבס' שחיים לא נורמלי, להביא לאוזניים שלנו את הלהיטים החמים, לדאוג שהם ייצגו אותנו, שהם יהיו מקור גאוותנו הלאומית.

איפה "הטובים לתקשורת" שלנו? גם הם שותקים, אין פוצה פה. איפה אנשי הרוח שידאגו למחר, לעתיד, שיתריעו על השרפה?

הם לא רק שותקים, הם מלבים את הרוח באקדמיה, מחלחלים רוח של פוסט-מודרניזם, מגובה ב"מחקרים" שהמסקנה בהם ידועה מראש. כולם שרופים כבר באש של הפוסט, הם משכנעים אותנו במכבסת מילים שאין שום בעיה, הבית לא נשרף, זה נורמלי לגמרי.

האש הזאת שורפת לא רק את הבית הפרטי (מערערת את מבנה התא המשפחתי), לא רק את הבית הלאומי (החלשת הצבא והחלשת הלאום) – גם הבית האלוקי (הצביון היהודי של מדינה וחוקים שמשמרים אותו). הכול עולה על המזבח, הכול עולה בלהבות. ואנחנו שותקים כאילו אלו תופעות שוליות של קיצוניים, שייקח זמן והרוח תדעך.

הרוח הזאת חזקה, היא נושבת אלינו מאירופה ומאמריקה ומקדמת סכנה עצומה. תראו מה היא עשתה שם, תראו את האפר שהיא השאירה אחריה, תראו את הטשטוש הנורא. היא מחקה את המגדר, מי בן ומי בת, מחקה את התא של המשפחה, מהו אב ומהי אם, מחקה את הלאום, מיהו יהודי ומיהו אורח זמני, והשאירה רק אפר, אפר שאינו בר גיבול, שהוא לא נדבק, לא מתחבר, ולא צומח ממנו ועליו כלום. שום יסוד לא יכול להיות מונח על הריסות החורבן.

האש הזאת עוצמתית כל כך, וממגנטת אליה. בהתחלה היא מטשטשת את ההכרה ומחלחלת אל הרגשות, מערבבת ומעוררת ספקות, האם יש מה לעשות? אולי עדיף להסיח את הדעה? להישאר מול המסך, להתחבא, עד שהאש תבוא ותשרוף גם אותי?

קולות שבי אינם נותנים לי מנוח: קום, תצעק צעקה, אל תיכנע, יש לך תפקיד. הרי אתה מאמין במדינה, בצבא, בחברה, במשפחה, בטהרה, בתורה. אתה מאמין במחר, אתה מצפה לגאולה!

למה שתיתן להם להצית את הלבבות במרד שפוף ועלוב שבא להגיד שאין תקווה, שבא להרוס את המשפחה? קום ותלהיב בראש זקוף ומרום, במרד שבא לחזק את האהבה, לשקם את האמונה.

במקום שתיתן להם להחליש את הצבא, תדרוש יותר צניעות וטהרה לחזק את האומץ והגבורה. במקום שתיתן מקום לטשטוש נורא שבא לקעקע את הסגולה, תתבע הבלטה של הנשמה, שהשבת היא אוויר נשימתה.

במקום שתיתן מקום לכפירה שבאה לטמא את בית תפילתנו, נדרוש לטהר את כותלנו, מקום אחדותנו, כי זה בית חיינו.

והידיעה מתחדדת ואיתה גדלה התביעה, לעמוד בגאווה ולתבוע את התקווה, כי זאת הצדקה - שיש תכלית, שיש עתיד, לילדים של המחר.

 

כתבות אחרונות

Prev Next
חוזרים לתוכנית אלון

  מאמר מאת ח"כ מוטי...

הסמארטפונים כאן כדי להישאר

  מאמר מאת הרב יניב...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

דניאל 055-920-5666

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם