תגובה מחוץ לארון

1858526 790

יש כוח לחיים שלנו – תגובה ל"ארון בתוך ארון"

פ'

רציתי לומר תודה לכותב הגיבור על המכתב המרגש.

תודה ששיתפת, תודה שהוספת מודעות, תודה שאתה שומר על ערכים חשובים כל כך – יש לכך השפעה כללית, ובעיקר תודה גדולה שלימדת במכתבך לימוד חשוב: אנשים יכולים להתמודד, צריכים להתמודד, יש להם כוחות לכך, והחיים של כל אחד תלויים בו, ורק על פי עבודתו ומאמציו ייקבעו חייו.

היום יש גישה חינוכית ופסיכולוגית שמלמדת את כולם להסיר אחריות מהחיים שלהם עצמם. גישה שטוענת שגורלו של אדם ייקבע לפי התנאים והיחס שנתנו לו הוריו, מחנכיו וחבריו. הגישה הזאת חזקה כל כך שאפילו מבוגרים תולים פעמים רבות את כל גורלם בבוס או בדבר חיצוני אחר. היום לכל ילד שגדל בבית עם קושי (כלכלי, בין ההורים, חינוך בעייתי וכדו') יש לגיטימציה להיות חלש, מסכן ואפילו מופרע, כי "מה אתם רוצים מהילד, תראו מה הוא חווה". היום כל נער שעובר קצת דברים בהתבגרות שלו מאשים את המורים שהם לא נתנו מספיק יחס, נותנים יותר מדי יחס, קשוחים מדי, לא מדברים על כל הבעיות וכו', וכל טענה כזאת מספיקה כדי שכולנו נבין את הילד אם יגיע למקומות רעים, כי "תראו אילו מחנכים היו לו"... היום אפשר למצוא הרבה מבוגרים לא שמחים מכיוון שהבוס שלהם לא מפרגן להם מספיק בעבודה.

לא פעם מופיעים פה מכתבים שבאים בביקורות, בעיקר למחנכים, וטוענים: "חיינו דפוקים – בגללכם!" זה מה שחשבתי כשראיתי מרחוק את המכתב האחרון; אבל כשקראתי שמחתי והתרגשתי מאוד שיש פה סוף סוף גיבור, אדם אחראי, אמיץ, מתמודד שמבין: החיים שלי הם שלי, ואני זה שצריך להוביל אותם לאן שאני רוצה להגיע. זהו אדם עם שאיפות שעובד להגשים אותן.

בפנייה של הכותב לרב שלו יש תיאור של קושי גדול מאוד, של התמודדות לא פשוטה, ויש בה גם ביקורת נוקבת. אבל הקושי לא נכתב כדי להתמסכן ולהתבכיין והביקורת לא באה להאשים אחרים ולהסיר אחריות אישית; להפך, המכתב הזה מלא באחריות!

יש בו ביקורת כי צריך להעביר ביקורת. לא באתי להסיר טיפה של אחריות ולא באתי להצדיק שום בעיה חינוכית. אך אסור להסיר אחריות מעצמך, אסור שאנשים יפסיקו להאמין בכוחם וביכולתם להתמודד! אסור להפסיק להאמין שכל אחד קיבל את ההתמודדויות שלו מהקב"ה, ושהן מותאמות לו ונועדו להצמיח אותו – אם הוא בעצמו יתמודד איתן.

מהמכתב עלתה עוד נקודה חשובה: לקבל אחריות לחיים זה גם לדעת לחפש ולבקש עזרה. אנחנו צריכים להתמודד ומסוגלים להתמודד, אבל לפעמים אנחנו לא יכולים לבד. כשאנחנו לא יכולים לבד, באחריותנו ללכת לבקש עזרה – מהצוות הקיים או ממקום אחר, כמו שעשה הכותב כשהצטרף לקבוצה שתעזור לו. אם אתה צריך עזרה – תמצא מה שיעזור לך.

עובדי ה' אמיתיים הם מלאי אמונה ואחריות. שנצליח בעזרת ה' להתמודד ולהיות מלאי אחריות וגבורה.

יישר כוח עצום לכותב על עמל ומאמץ, על גבורה אדירה, על עמידה מול התרבות, על שמירה על ערכים קדושים ומאמץ לחיות על פי רצון ה' להיות עובד ה' אמיתי, ובעיקר על הלימוד גדול שלמדתי ממכתבו ועל שהחזיר את האמון של בני אדם בכוחם לשנות, לפרוץ ולצמוח.

הגבול של חופש הבחירה

אלישוב הר שלום

הנהיגו בצדק שלא לדבר על זה.

הדחיקו, הסתירו, העלימו.

ובכל זאת, בעידן שבו הכול מושפרץ החוצה צריך לדבר על הדברים, להניח אותם על השולחן בעדינות, אבל להניח. בשבוע שחלף התאבדו שני אנשים. שני אבות לילדים. כל אחד עולם ומלואו. שני אנשים שלא תאמו את ה"סימפטומים" להתאבדות. ואולי מי שהנהיג שלא לדבר על זה טועה במחשבה שאפשר להכניס דבר שכזה לתבנית.

ואולי בעידן המסכים אנו מקבלים תעתוע של אנשים "חזקים" שדף הפייסבוק שלהם מעיד על חיים מלאים, ותמונת הפרופיל שלהם בוואטסאפ מחייכת חיוך גדול, אבל למעשה הם נשאבו אל אותו מקום ארור שאין מוצא ממנו.

ומי הם היו? כאלה שאהובים על קרוביהם וסביבתם, מלאי עשייה, אנשי לב ואינטליגנציה שכלית ורגשית גבוהה, וביחסים פעילים כאלה ואחרים עם ריבונו של עולם. מאירי פנים וגדושים בקסם אישי אנושי יקר.

שני אנשים שנאבקו במלאך המוות, עד שנפלו כואבים, תשושים ומבולבלים לידיו, והוא נושא אותם כאומר כמה חבל, עוד לא הגיע זמנכם.

והעולם ביסודו, מאז ראשיתו, הוא עולם של בחירה, אבל לבחירה יש גבולות גזרה והגבולות האלה הם החיים.

בְּחר אדם במה שתבחר אך נטילת האפשרות שלך לבחור אינה חלק מהמשוואה, אינה חלק מסולם הבחירות. ועם זאת, ידעתי גם ידעתי כמה קשה לבחור בחיים.

לא הכרתי אותם, אך כואב לי. כואב לי מפני שאני צמא לעולם שבו אנו קרובים באמת. עולם שבו אין צורך ללבוש מסכות מסוג של "החזק", "המתמודד", "הכול בסדר". עולם שבו טבעי ומתבקש לעצור אדם ולומר לו "אחי, אני מרגיש שמשהו עובר עליך, ואני אפילו מרגיש קצת כמוך. בוא נשב על איזה בירה ונדבר".

אני צמא לעולם שבו אין אנו פוטרים עצמנו באמירת "נשמה, לך/לכי לטיפול,, אלא משלבים ידיים ועומדים יחד על פני התהום ובוחרים יחד בחיים.

ובא מלאך המוות

בשערי שמיים

ושומרי העננים

לא הניחו לו לעבור

מחזיק אתה בנשמות

שהקדימו את זמנן

וכיצד ניתן לך לעבור?

ופרץ בבכי המלאך

שנים אני בשליחות המלך

לאסוף נשמותיו

ופעמים זו הזקנה

ופעמים זו הגזרה

אך לזאת לא התכוננתי

אינני יודע את נפשי

ואוי לי ומר לי, אפילו לי,

הרגיל בהלוויות המתים

על אותם יהלומים

שלא החזיקו מעמד

באלה החיים

יש הרבה מוות בעולם

בבקשה, בחרו בחיים

ואם ישנו לב שפעימותיו נחלשות

הזרימו לו חיים אהבה ומקום.

או שרק תשתקו ותהיו נוכחים

בדם ליבי הפועם והכואב כתבתי

בואו נחזיק את החיים יחד.

לבד זה באמת בלתי אפשרי

מסיבת סידור

שלומית כץ

כבר חודש וחצי בערך אנחנו עובדות עם הילדים בבית הספר על מסיבת הסידור שלהם.

להמציא ריקודים, להקפיד שיהיו בקצב, שירקדו וייהנו.

אחרי כל החזרות האלו, היום התקיימה המסיבה.

ומה כבר אפשר לצפות ממסיבת סידור כשאת לא אחד ההורים של הילדים?

באנו כדי להראות לילדים את התנועות בזמן אמת, לשמוח בהצלחתם וללכת.

בין ריקוד לריקוד מקרינים סרטון קצר וחמוד של תמונות או דברים שהילדים מאחלים.

היה סרטון אחד שבו שאלו את הילדים מה הם מאחלים להורים.

ילדים בני 7 מספרים זה אחר זה למה הם רוצים לומר תודה להורים שלהם.

"הם מכינים לי אוכל, הם דואגים לי, הם אוהבים אותי. הם נתנו לי חיים".

כמה פשטות. "אני מאחל להם שיהיו בריאים",

"אני מאחלת להם שתמיד יצליחו, שימשיכו להיות אנשים טובים".

והיו כמה שרק רצו לומר – אני אוהב/ת אתכם.

וכמה הערכה. וכמה אהבה.

חשבתי לעצמי מתי הייתה הפעם האחרונה שעצרנו לומר להורים שלנו תודה. מתי לאחרונה התקשרנו באמצע יום עמוס לשאול מה נשמע, לומר אני אוהבת אתכם. ככה פשוט. כמו ילדים.

ראיתי את הדמעות של ההורים. את החיוך אפשר היה להרגיש למרחקים.

אז מתי בפעם האחרונה חשבנו מה אנחנו מאחלים? מתי לאחרונה אמרנו תודה על רגעים?

תתקשרו. תחבקו. תבדקו מה שלום אבא, מה שלום אימא. כמו ילדים. פשוט מחוברים.

מפלגה סרוגה סקטוריאלית – האם זה רע כל כך?

יאיר מבשר

יש ניסיון לצייר את הבית היהודי והאיחוד הלאומי כאילו הן מפלגות-שטייטל שדואגות לצרכים הפנימיים של הציונות הדתית במקום להוביל ולהשפיע בכל תחומי הסדר הציבורי במדינה.

אז מלבד העובדה שזה לא נכון ושהן דואגות וידאגו גם בהמשך לשאר הדברים הציבוריים, אני רוצה לשאול – האם ישיבות ואולפנות הן לא מוסד לאומי? אין לו השפעה בכל התחומים? האם היישובים ביהודה ושומרון הם לא משהו לאומי? האין להם השפעה מכרעת על עם ישראל?

זה מה שיפה בציונות הדתית, גם הדברים המגזריים הם כלל-לאומיים. אז לפני שאנחנו משתכנעים מכל מיני ניסיונות שכנוע פוליטיים באצטלה של נכונות להשפיע גם מחוץ לשטיבלך של הציונות הדתית, צריך לזכור: המכינות והמדרשות שלנו הן בית יוצר למנהיגים שישפיעו הרבה יותר מתקציב נוסף למשרד הביטחון, ושהסדרה של עוד כמה יישובים ביהודה ושומרון משפיעה הרבה יותר מעוד תקנים במשרד החוץ או במשרד הכלכלה.

לתגובות: יאיר מבשר בפייסבוק.

כתבות אחרונות

Prev Next
פגע וברח

  הנשים שנפגעו מעזרא שיינברג...

על ברווזים וניצים

  צער בעלי חיים בשידור...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

איתן 054-6799933

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם