כוס מים Featured

1858526 790

אילנה גויטע

אפילו לא תכננתי לעבור שם. זה בכלל לא היה הכיוון. אבל כשירדתי בתחנה והישיר הגיע, עליתי מייד בלי לחשוב. האוטובוס היה ריק כמעט. היה לי השקט שאני אוהבת, והנסיעה עברה הרבה יותר מהר ממה שחשבתי.

הגעתי לתחנה המרכזית הלא מוכרת לי כלל. מעולם לא הייתי כאן. גדולה ומגושמת ובעיקר מפחידה. חנויות בלי זוהר. מקום לא נקי. אנשים כבויים. ובשביל להתמצא בקומות ובדרכים הייתי צריכה להיעזר בהם. ופחדתי. אני זוכרת איך ממש פחדתי.

מדרגות לא נעות. אפלולית בקומות. כתובות על כל הקירות. מה זה המקום הזה? תחנה מרכזית! מרכז של פחדים.

היה לי המון זמן. החלטתי לשתות. אני זוכרת, אפילו לא הייתי צמאה. ניגשתי לקופיקס וחיכיתי בתור. לפניי עמד בחור גבוה חבוש כובע עור רחב שוליים. הוא דיבר בקול חלש ומתחנן. "אפשר כוס מים?" המוכר היה החלטי. אין כאן כוס מים. צריך לקנות. יש בקבוקים. הבחור הבהיר והגבוה השתהה מעט. הסתובב והלך. קניתי לי קפה ועמדתי בצד. ראיתי אותו עומד מול חנות שכל מרכולתה השתפכה אל החוץ. עמד, שוב בגבו אליי, עמד והתבונן. לא חיפש, לא התעניין. רק עמד והסתכל. פתאום היכה בי משהו. קול נוזף. הוא צמא! קני לו שתייה!

עמדתי שוב בתור וקניתי לו בקבוק מים. הסתובבתי אליו, אך הוא כבר לא היה שם. אוף. הצטערתי כנגד הקול הנוזף. חיפשתי אותו מסביב עד שראיתי אותו. הפעם פניו אליי. בהיר וגבוה, חבוש באותו הכובע וקעקוע לאורך אחת מרגליו.

ניגשתי אליו בשקט זהיר והגשתי לו את הבקבוק. הוא הביט בי בעיניים כחולות ובפנים עדינות ואמר לי: "שלום, המורה". הוא לא מיהר לקחת את הבקבוק מידי. הוא התבונן בי עמוק בזיק של שמחה. "המורה, את זוכרת אותי?"

לא הצלחתי לדייק עם עצמי לאיזה תלמיד ביסודי שייכים הפנים הרכות והתכולות, העור הבהיר והגובה הרם. גובה כזה לא מתחיל בבגרות. נולדים איתו. הוא הזכיר לי. הוא אמר לי את שמו ואת שם בית הספר ומה לימדתי אותו. ונזכרתי, ועכשיו שנזכרתי כאבתי יותר.

"מה אתה עושה פה?" שאלתי. והוא אמר שהגיע לכאן ונגמר לו הכסף, ואין לו איך להגיע הביתה. אני זוכרת שחישבתי בראש מהר את כל הנתונים והחלטתי שאני לא נותנת לו כסף ביד, רק לוקחת אותו ומעלה אותו לאוטובוס הנוסע הביתה, ומדברת עם ההורים. ככה. 'פעם מורה תמיד מורה', נזף בי הקול. ואני הסיתי אותו. דואגת לתלמיד שזכרתי וגדל להיות חלש ואבוד במקום החשוך הזה. שולחת אותו הביתה. לאור.

הוא שמח. התקשר לאביו שאימץ אותו. ילד מאומץ, אני זוכרת. עלינו את כל הקומות האפלות אל האוטובוס, עליתי איתו לאוטובוס ושילמתי בעבורו. הוא התיישב ליד הנהג, ואני נפרדתי ממנו וירדתי. כל המחשבות עליו התעקשו להתערבב בי.

יום אחד בעלי הגיע הביתה ואמר לי שמישהו שילם לו על אותה הנסיעה ושלח לי תודה.

 


כתבות אחרונות

Prev Next
הלחם והשמלה של היתום

  הטור של סיון רהב...

האריה שאהב תות

  הטור האישי של אשר...

הפרסום בעולם קטן עובד


לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

דניאל 055-920-5666


מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר


וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם