שריונר. פשוט.

הייתה לי מוזה לרגע קצר. לא מנוצלת, זהו זה עבר. קצת קשה כאן בצבא. במציאות היומיומית הזאת שבה רגע רודף רגע רודף שמירה רודף מסדר. מרגיש קצת רדוף ואסור.

אסור. אסור לאחר, לישון או בשמירה לשבת, אסור בטלפון ובלי "קשקשת ברשת", אסור ללבוש מה שאתה רוצה, גם לא חצי ממה שתרצה.

תרצה. תרצה את המפקד והמ"מ, את הרס"פ ואת החברים שירצו אנשים אחרים. את הרמה הממונה.

ממונה. ממונה עליך, ואחרים עליהם, והם נמנים ונספרים בבוקר בצהריים ובערבים.

ערבים. הם הסיבה שאנחנו כאן, מתאמנים, שומרים, משמנים ומנקים.

מנקים. מנקים את הנשק והחדרים, מקלחות ושירותים, נעליים מצחצחים, מנקים את הטנק והזחלים.

זוחלים. יש כאלה שבמבצעים ובמארבים, אבל פה זה בעיקר כדי לתקן נזילות ולהחליף שמנים. בטירונות הסמל הורה לזחול בגלל שמהציוד שלנו יצאו שרכים.

שרכים. שרכים בכל מקום. מהאפודים, מהתיקים, מהנעליים ומהקסדות, מהנפש, מהרוח ובעיקר מהמידות. שרכים של גאווה, של קנאה, של כבוד ותחרות.

תחרות. תחרות עם כל מי שזז, כל מי שנכנס לרדיוס שלך וכמוך שם את הרגל על הגז. וכעס. השרך הארוך והמתפתל ביותר שאתה כ"כ רוצה לשפצר, מושך אותו בכל הוכח מהנפתולים העמוקים ביותר של הלב.

ולב. "כי לעולם יש לב". והלב הוא אנחנו. הבחירים. הבכורים. וכדי שהלב ימשיך לפעום ודם של חיים להזרים הוא צריך גוף ועור, עצמות וגידים. נראה שגם שריון מפלדה וקשקשי פליז, שמן, צירים, זיווד וגריז.

וגם אם אני רק בורג, אולי בורג קצת חלוד, לא משומן ולא מגורז, בקושי משתלב במגרעות ועם כריכות קצת עקומות, בסוף אני בורג תקין, בורג פעיל.

בורג שפועל. עם א-ל. בורג בעם ישראל.