הודיה

היה קר בחוץ. קר כל כך.

היא התכווצה ושקעה אל תוך הסוודר השחור.

חשוך עכשיו בתחנה. והיא פה. כמעט לבד.

היא ניסתה לחשוב על כל המכוניות האלה,

שחוזרות הביתה אל המשפחה, אל האנשים הקרובים.

בית. כמה שהיא כבר רצתה להיות בבית.

היא הרגישה צביטה בלב,

בית. היא לחשה לתוך ליבה,

אם אנשים היו יודעים להעריך אותך יותר, בית.

כמה שאתה חשוב, בית.

היא נשמה אוויר נקי של חורף,

נתנה לעצמה להשתחרר מכל הלחץ שעוטף אותה לאחרונה,

ואז היא התפללה אליו,

שיעזור לכולם. שיעזור לה.

שכל הערפל והמחיצות ייפלו,

שהיא תזכה להרגיש קרובה יותר,

צומחת יותר, שמחה יותר.