צביה לב

שני שירים שכתבתי בנושא התפילה בבתי הכנסת. הראשון נכתב כשהותרה פתיחת בתי הכנסת מחדש לאחר שנסגרו מחמת הקורונה. השני נכתב השבוע, לאחר הגבלה חוזרת של מספר המתפללים המורשים לפקוד את בתי הכנסת.

שבתי להיכל

כמעט שלשה חודשים לא נכחתי שם.

התפללתי בסלון, עם "מנין המרפסות",

התגעגעתי, ציפיתי וחיכיתי לבשורות

והנה בהגיע חג מתן תורה ניתן האות,

מצאתי את עצמי במקומי הקבוע בקצה הספסל,

שבתי להיכל.

אמנם הכול אחר, שונה מאוד,

מעט מתפללים, כולם עטויי מסכות

ומותר לשבת רק שניים בספסל בשני הקצוות.

אך למרות הסיטואציה המביכה מעט והמשונה,

מצאתי עצמי מתרגשת עד מאוד

והדמעות ללא הזמנה מגיעות.

לשמע החזן המנעים בקולו במנגינת החג המיוחדת,

או בעל הקורא שמטעים בדיבורו את עשרת הדיברות,

ואולי רק מראייה ומישוש של ספסלי העץ המבהיקים

והמחיצה הכל כך מוכרת בתבליט העלים הפשוטים.

התפללתי בכוונה יתרה,

שתיעלם במהרה המגפה

ונוכל סוף סוף לשוב למתכונת הרגילה,

בינתיים בראשי קיבלו ההרהורים שם וצורה.

שבתי להיכל.

לשוב אל ההיכל

בחדשות אומרים שהממשלה שוב הטילה הגבלות של מספרים

ובבית הכנסת מותר רק עד 19 מתפללים

ואז הבנתי שמכיוון שזכות הקדימה לגברים שבחבורה

אצטרך לוותר שוב על התפילה.

אז חזרתי להתפלל בסלון ליד החלון,

בכורסה האהובה עליי ליד הווילון,

אבל לא, זה לא אותו הדבר,

לא דומה בכלל.

נכון שלאחרונה התפילה בבית הכנסת הייתה שונה,

ההיכל כמעט ריק וזו לא אותה המנגינה,

הכול מרוחק ומוזר,

מעט מתפללים ומעט מנוכר,

לכולם מסכות על הפנים

והמרחקים גדולים,

אבל עדיין זהו בית הכנסת, ההיכל.

יש חזן וקורא בתורה,

יש חזרת הש"ץ והפטרה

ואווירה מיוחדת של קדושה...

אז התיישבתי בסלון ליד החלון,

בכורסה האהובה עליי ליד הווילון,

אפילו קראתי את הפרשה

ועברתי על ההפטרה

ואז הגיעו הדמעות ללא הזמנה,

דמעות של צער, של החמצה,

מרגישה בלב שזה לא אותו הדבר

ויש בי געגוע לתפילה בהיכל.

לא נותר לי אלא להתפלל ולבקש מה' יתברך

שהמגפה הזאת תיהפך ל"עורבא פרח"

ונוכל לחזור להיכל פנימה

ולהתפלל בו כבימים ימימה.

אמן כן יהי רצון.