לא מיואש Featured

1858526 790

י'

הייתי בן שלוש וחצי כשהכול קרה. כשזה קרה בפועל הייתי בבית, וכנראה ראיתי הכול בטלוויזיה, ליד אימא הבוכה, אבל הייתי בכל ההפגנות והמחאות. אני לא זוכר אבל הייתי.

אני לא יכול להגיד כלום לאף אחד כי הייתי קטן ואני לא מבין את כל מה שהיה ואיך זה מרגיש, אבל מאז שאני קטן זה מעסיק אותי וכואב לי. אני רואה סרטים, קורא ספרים ומאמרים, הכול. הנושא מעניין אותי מאוד, ואני כואב את הגירוש למרות שלא הייתי שם. בלב, בעיניים וגם בשכל יש לי עוד כאב שאולי לא שייך למי שהיה שם, הכאב של מי שלא היה שם ועדיין מושפע מכל מה שקרה.

כשהייתי בחמישית היה הגירוש של עמונה, ואנחנו, חבר'ה שאכפת להם, רצינו לצאת להפגין, להיות, להגיד שלא בסדר לחסום כבישים ולומר לעולם שלא יכול להיות ששוב מגרשים יהודים מהבית שלהם בארץ ישראל. אבל לא היה מאחורינו גב, לא של ההורים ולא של מוסדות הלימוד ולא של ההנהגה הציבורית. והיו ניסיונות שכנוע למנוע מאיתנו את המאבק הזה: "זה לא יעיל, לא תצליחו, אף אחד לא מסתכל עליכם, יותר חשוב ללמוד תורה" וכדומה.

יש לנו כוחות, ואנחנו רוצים להוציא אותם לפועל. יש בנו כאב, ואנחנו רוצים להביע אותו. יש בנו אהבה לארץ הזאת, ואנחנו מאמינים שהיא יכולה לנצח!

כואב לנו שאין איתנו אנשים במאבקים על דברים חשובים לנו. אתם נאבקתם, ולנו אתם לא נותנים להיאבק על מה שחשוב לנו. התייאשתם. אנחנו עדיין לא. יש לי שתי שאלות: למה וממה התייאשתם? למה בגלל שהתייאשתם אתם מייאשים אותנו, שעדיין לא מיואשים?

 

כתבות אחרונות

Prev Next
כפיים למהפכה

  מאמר מאת הרב אברהם...

להתכונן לשנת קורונה?

  מאמר מאת  הרבנית ד"ר...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

דניאל 055-920-5666

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם