מיכל

כבר שנה שאת פה, חלק מהשיח, חלק מהנוף (תרתי משמע)

ואנחנו עדיין לא יודעים אם לקלל או לברך.

לקלל אותך בעקבות מתינו האהובים

או לברך אותך על החיים שהצליחו להתגבר?

לקלל אותך על שסגרת רבבות בבתים

או לברך אותך על הרגעים המשפחתיים הנדירים שהבאת לנו? 

לקלל אותך על שעצרת את העולם מהתקדמותו

או לברך אותך על ההזדמנות לעצור ולהתכנס בתוכנו בריצת המרתון של המאה ה-21?

לקלל אותך על ההשלכות הרפואיות שלך

או לברך אותך שזכינו לגלות עד כמה הרפואה שלנו מתקדמת?

לקלל אותך על אובדן הפרנסה של רבים

או לברך אותך על ההזדמנות לשינוי ולהגשמת חלומות?

לקלל אותך על שהסתרת לנו את החיוך

או לברך אותך על שלימדת אותנו להביע רגשות במבט?

לקלל אותך על הקושי לקיים שמחות בהמונים

או לברך אותך על האפשרות לערוך אירועים צנועים ואמיתיים יותר?

לקלל אותך על שאלפי תלמידים לומדים מביתם

או לברך אותך על לימוד יומיומי משותף ועל קשר מחודש בין הורים לילדים?

לקלל אותך על זוגות שנפרדו בגללך

או לברך אותך על זוגות שהתחתנו בזכותך?

לקלל אותך על הריחוק מסבא וסבתא

או לברך אותך על הגעגוע שלימד אותנו להעריך יותר את נוכחותם בחיינו?

לקלל או לברך? ואולי זה תלוי בנקודת המבט.

ואולי אור וחושך משמשים בערבוביה.

ואולי יש עניין דווקא שהכול יתהפך לטובה.

יהודי יחיד ואפילו פעם בשבוע.