כותרות חמות :

התנאי ההכרחי לניצחון
התנאי ההכרחי לניצחון

התנאי ההכרחי לניצחון

מהר מאוד יודחקו הזוועות ויעלו מחדש השאלות הישנות על הקשר בין מחבלים לבין אוכלוסייה אזרחית. מהי תכלית סיכון החיילים בתוך שטח מחוץ לישראל ואף השאלה היסודית – איך מכריעים אויב. המערכה על התודעה מתחילה מתוכנו

 

"עַל אֵלֶּה אֲנִי בוֹכִיָּה עֵינִי עֵינִי יֹרְדָה מַּיִם כִּי רָחַק מִמֶּנִּי מְנַחֵם מֵשִׁיב נַפְשִׁי הָיוּ בָנַי שׁוֹמֵמִים כִּי גָבַר אוֹיֵב"

 

שלוש פעמים ביום אני בוכה ומתייפח ללא הרף. כמעט לא נושם לפעמים. שלוש תפילות של מפגש עם הקב"ה, היחיד שמולו אני מרשה לעצמי. שאר הזמן – בחיוך גדול ממשיכים להתכונן, בכל הכוח, כמפקד פלוגה באחד מגבולות ישראל. אלו הם חיינו המיוחדים. עם שהוא משפחה שעיצבונה וששונה הם שתי וערב בבגד יומה. טרם הומצאו המילים לתאר את מה שאנו חווים.

תחושת הבטן של כולנו, כמעט מקצה לקצה, היא שצריכים להשיב לאויבנו מנה אחת אפיים. יש תמימות דעים מקצה לקצה שלא נראתה מעולם בנושא זה. עם זאת, כדי שהרצון הבריא הזה יימשך גם אחרי ההלם הראשוני, אנו צריכים לעגן את הרצון הזה ברעיונות עמוקים, להכניס את האורות לכלים וכך גם להבין את הכשלים התפיסתיים שהובילו אותנו עד הלום לגבי מוסר ולגבי מלחמה.

אף שהבריאות הזו מדוברת בסמטאות שוק מחנה יהודה, ביחידות המילואים ובמסדרונות הישיבה, לא תמיד היא מגיעה לישיבות האלופים, לבתי המשפט ולמסדרונות השלטון. השפות שונות מדי. איך מתרגמים את "צריך למחוק את הנאצים האלה" לשפה אסטרטגית־אופרטיבית צבאית או לפילוסופיה משפטית? שם אנחנו נופלים. גם כשכבר מגיעים אנשים עם דעות ישרות למקומות אלו, הם לא יודעים לדבר את עצמם על פי השפה המקובלת ולכן מרגישים מיעוט חלש שכהוראת שעה מעדיף לשתוק. ואז שותקים ושותקים, עד שמרוב רגשות נחיתות הופכים לדבר ולחשוב כמו הגוורדיה המיושנת.

מה הפתרון? ביטחון עצמי אינטלקטואלי.

מי שמבין לא מפחד.

נתמקד בדיוק של שני מונחי יסוד: ניצחון וביטחון.

האויב איננו המחבל הבודד, לא הרקטה ולא הקצה של השפיץ של הקליע. האויב הוא לעולם קולקטיב. המחבל הוא חייל שנשלח על ידי קולקטיב מסוים. הגאונות של הטרור ביחסי ציבור היא ההפרדה המלאכותית בין החייל לבין הקולקטיב. יחסי הציבור הללו נישאים על כנפי רעיונות פוסט־מודרניים של ראיית האדם כאינדיבידואל מבודד נטול כל הקשר, אולם זה שקר, מחבל אינו נופל מהעננים

ניצחון האויב

שימו את הרץ המהיר ביותר בעולם בתחרות שכונתית, בלי ידיעה לאן אמורים לרוץ. הוא לעולם לא ינצח. כשמנצחים צריך לדעת את מי מנצחים. מיהו האויב. מדוע כשהבריטים ניסו לנצח את גרמניה, הם הלכו ופוררו את העיר דרזדן? דרזדן הייתה עיר גדולה, ותיקה, אומנותית ויפה, שבה התאספו כמויות אדירות של נשים וילדים כדי להתרחק ממוקדי הקרבות. מדוע הלכו הבריטים והנחיתו עליה שוב ושוב ושוב את מלוא הכוח הצבאי הקיים שלהם, אם בעצם את כל הבלגן עשו רק היטלר ימ"ש וכמה קיצונים מהמפלגה הנאצית?

בין אומות – ובזה אנחנו עוסקים – ביטחון לעולם לא יגיע מזה שאתה מגן על עצמך, אלא אך ורק מהעובדה שהאויב יודע שאם הוא יעשה לך משהו, אז אתה תסב לו כאב בלתי־נתפס. צריך לשנן טוב טוב את ההגדרה הזאת. הרתעה היא ההבנה שפעולה רעה תביא לכאב בלתי־נתפס. אין שום פונקציה אחרת לביטחון וגם מעולם לא הייתה

ולמה האמריקאים הפציצו דווקא את הירושימה ונגסאקי?

האמריקאים וגם הבריטים הבינו היטב מיהו האויב, ומתוך כך מהו ניצחון. לולא היו מבינים את שני אלו – היו מפסידים בוודאות.

האויב איננו המחבל הבודד, לא הרקטה ולא הקצה של השפיץ של הקליע. האויב הוא לעולם קולקטיב. המחבל הוא חייל שנשלח על ידי קולקטיב מסוים. הגאונות של הטרור ביחסי ציבור היא ההפרדה המלאכותית בין החייל לבין הקולקטיב. יחסי הציבור הללו נישאים על כנפי רעיונות פוסט־מודרניים של ראיית האדם כאינדיבידואל מבודד נטול כל הקשר, אולם זה שקר, מחבל אינו נופל מהעננים. הוא מתחנך בחברה מסוימת, הכוללת גברים, נשים וילדים. הוא פועל בשליחותה של החברה וההיסטוריה שלו ומכוח עומק זהותו. הוא חייל של קולקטיב, כמו שלהבדיל אלף אלפי הבדלות גם אני חייל של קולקטיב, הנקרא עם ישראל. כאשר רבתי מכות בשכונה כילד, זה היה משהו אישי בין שני פרטים. כאשר ניסו לירות עליי ולמטען את דרכי במבצע צוק איתן, זה לא היה עניין אישי. לא נעלבתי מהמחבל. הוא לא כעס עליי אישית. זאת הייתה מלחמה בין הקולקטיב הנאצי שלו לבין עם ישראל. כשאני יודע שהאויב איננו המחבל הבודד, אלא הקולקטיב המשלח, אני מבין מה הבריטים עשו בדרזדן. לתפיסה המבודדת את המחבל כאינדיבידואל תרמו מאוד הגיגי הפילוסוף עמנואל קאנט. קאנט טען שאסור להתייחס לאדם כאמצעי, אלא רק כתכלית. זה נשמע נפלא, וזו אכן אמירה נפלאה כמסר חינוכי, אך הרעל הפילוסופי שבדבריו גרם שהמסר הזה הפך לאמת מידה לשאלה 'מהו המעשה המוסרי'. לפי קאנט, מוסרית אסור להפציץ את דרזדן ולהשתמש בתושבים כאמצעי להכנעת גרמניה. אסור להרוס בית של המחבל כי יש שם עוד בני משפחה. כל אחד אינדיבידואל, ואסור לגרש את משפחתו. אסור להפציץ בניין בלי לשלוח סמס, להטיס פליירים ולעשות 'הקש בגג'. אתה לא במאבק מול קולקטיב, אלא יש 'פושעים' ויש 'בלתי־מעורבים'.

לעומת מה שחושבים כמה אנשים במערכת המשפט, באקדמיה ובשולחן המטכ"ל, אמות המידה למוסר לעולם אינן נגזרות מהגיגים פילוסופיים ריקים. מוסר כשמו כן הוא – נגזר אך ורק מהמסורת. מוסר הוא מורשת תרבותית עשירה החכמה יותר מנושאיה. לא תמיד אנחנו מבינים כל תפקיד של כל בורג במטוס, ולא תמיד אנחנו מבינים כל תפקיד של כל מנהג וכלל מוסרי שצומח במסורת כבר אלפי שנים, עובר אבולוציה, ובו נהגים מסוימים ממשיכים במסננת ואחרים נזנחים. למשל, כולנו סולדים מרצח מכיוון שהניסיון הנהוג שעליו גדלנו, גם אם לא כולנו קראנו לזה ככה, הוא שכל אדם נברא בצלם אלוקים. הנשמה רוצה טוב, אבל ללא מסורת אין לה דרך להגדיר מהו הטוב.

מוסר מלחמה חייב להתייחס לחיילי האויב כאל קולקטיב. כאשר אתה מבין שהקולקטיב הוא האויב שלך, אתה מחפש את נקודות התורפה שלו. לא של המחבל הבודד. לא של הבוכנה של הרקטה. אלא נקודת התורפה של הקולקטיב. זה יכול להיות הפסקת מים, חשמל, מזון ותרופות, וזה יכול להיות סיפוח שטחו של האויב, כי במקרה שלנו אדמה היא הדבר העיקרי שמעניין את אויבנו הערבים. חמאס איננו האויב כמו שהמפלגה הנאצית לא היתה. כלל תושבי חבל עזה הם האויב.

ההגדרה המהותית של ניצחון איננה חיסול כל מחבל ומחבל או פיצוץ כל מנהרה. ההגדרה הפילוסופית של ניצחון, ואת זה למדתי בבה"ד 1, היא שבירת הרצון של האויב להילחם. זה יכול להיות הרצון של המחבל, וזה יכול להיות הרצון של אימא שלו שמחנכת אותו מגיל אפס. ברגע ששברת להם את הרצון – ניצחת. לפעמים אפילו לא צריך לחסל בשביל זה. לפעמים כן.

גם צבא כמו שלנו, היקר ביותר בעולם, שניתנים לו במתנה טובי האנשים במיטב שנות חייהם, ינצח רק אם הוא ידע להגדיר מיהו האויב ומהו ניצחון.

 

 

ביטחון

מהו ביטחון? איך יוצרים ביטחון? ביטחון מעולם לא נבע מחוזק הבטונדה, עובי הקסדה או הרמה הטכנולוגית של כיפת ברזל. ביטחון מאז ומעולם היה תוצאה של הרתעה. רק הידיעה שיש פה מישהו די משוגע שלא שווה להתעסק איתו, היא שיוצרת ביטחון בין המוני בני אדם. ככל שהנאמנות ההדדית קטנה יותר, כך צריך יותר הרתעה. בתוך משפחה אין הרתעה, יש אמון מוחלט. מקסימום אבא יכעס ויחנך אם הילד יסחב ממנו כסף. בתוך קהילה יש הרתעה של בושה, אדם יודע שהוא יהיה מוקצה חברתית. בתוך מדינה יש משטרה, יש משפט ודין. בין אומות – יש הרתעה צבאית. כל הדוגמאות הללו אינן סותרות את הטוב שבאדם, אבל הבסיס של הטוב הוא קודם כול הידיעה שהרע כואב. כואב מאוד. לכן גם אהבת ד' ללא יראת ד' היא בסוף אהבה עצמית, שתלויה רק בגחמות הרגעיות. אבל זה נושא עמוק אחר.

בין אומות – ובזה אנחנו עוסקים – ביטחון לעולם לא יגיע מזה שאתה מגן על עצמך, אלא אך ורק מהעובדה שהאויב יודע שאם הוא יעשה לך משהו, אז אתה תסב לו כאב בלתי־נתפס. צריך לשנן טוב טוב את ההגדרה הזאת. הרתעה היא ההבנה שפעולה רעה תביא לכאב בלתי־נתפס. אין שום פונקציה אחרת לביטחון וגם מעולם לא הייתה.

לאורך כל ההיסטוריה מאז שהאדם נעמד על רגליו, זאת ההגדרה של ביטחון. בדורות האחרונים מתקיפות אותנו פילוסופיות מנוונות, שסותרות את כל מה שהאדם מכיר על טבעו, סותרות את הניסיון שלו, את מה שפעל עד היום בהצלחה, ולא צריך להגיד שסותרות באופן חזיתי את מסורתנו ותורתנו, ומחנכות אותנו להרגיש אשמים על זה שאנחנו חפצי חיים וטוב.

הדרך היחידה לביטחון אמת היא הידיעה הברורה והמוכחת, שכשפוגעים לנו בכבוד או בגוף, בעל הבית משתגע. רק אם אנחנו נהיה בעל הבית הכי משוגע, רק אז אנחנו נוכל להשפיע את הרצון הטוב שלנו. כי כשאנחנו השריף הכי קשוח באזור, שאף אויב למדינה היהודית אינו מרים את הראש ללא אישור שלו, אז הטוב יכול לנצח את הרע. כי עם שהוא גם הכי אכזר כלפי הרע וגם הכי חפץ שלום, כמונו, זה מתכון מנצח.

מה שקרה עכשיו, דבר שמתריעים עליו כבר שנים אנשים מציאותיים שמבינים מה מניע באמת את אויבי עם ישראל על אף היותו בלתי־נתפס, יכול להיות אך ורק פרומו לבאות. כל אויבינו יושבים עכשיו על הגדר לראות אם בעל הבית אכן השתגע. איראן, השיעים בלבנון, ערביי יהודה ושומרון, חלק מערביי ישראל והבדואים ואף הדרוזים שנאמנותם מוקדשת אך ורק לחיזוק החזקים, כולם כוססים ציפורניים. הפרומו הזה הוא נקודת ההכרעה שלנו להוכיח לעצמנו ולעולם שבעל הבית באמת יודע להשתגע. השינוי שלנו תלוי ביחידים, כאלו שמבחינתם החיים שלנו וניצחון הטוב חשובים להם יותר מקידום אוטומטי בצבא ההומוגני, באקדמיה המנוונת או מקבלה לקורס וקסנר יוקרתי באוניברסיטת הרווארד שאיבדה מזמן כל קשר למציאות.

אם לא נוכיח שבעל הבית היהודי השתגע, אז נחסל עכשיו כמה מחבלים, כמה מנהרות וכמה משגרים ונגביה עוד את החומה, נתפלסף עוד קצת במוסר נוצרי ומשפט מופשט ומהותי, והם ימשיכו להתארגן ויחזרו חזקים יותר ומתוחכמים יותר.

כל כיבוש שטח חייב להיות כדי לספחו, לא משטר צבאי ולא רצועות ביטחון. זאת התכלית המוסרית היחידה של סיכון חיילים, וזאת דרך אגב גם ההרתעה היחידה כלפי אויבינו, שאצלם הקרקע חשובה יותר מהחיים ומהמתים.

אסטרטגיה צבאית

מכל האמור לעיל, להבנתי צומחת תבונה שאין שום תכלית להכניס כוחות מתמרנים מחוץ לגבולות הארץ, מלבד בעיקר שתי סיבות – או פעולות קומנדו טקטיות ליעדים ספציפיים כמו מודיעין וחטיפת בכירים, או כיבוש וסיפוח שטחים חדשים. זהו. גולני לא יוצאים מחוץ לגבול בשביל לחסל מחבלים או כדי למצוא מנהרות. לא צריך להרוס את העיר התת־קרקעית של חמאס, אלא לנגוס בו במקום שיגרום לקולקטיב את הכאב הגדול ביותר שאפשר לחשוב עליו. הרתעה משיגים בארטילריה, מהאוויר, מהים ובסייבר, בתקיפת נכסים חיוניים ובהורדת האויב על הברכיים. כוחות מתמרנים כמו חיל רגלים ושריון – תפקידם היחיד מחוץ לגבולות הוא כיבוש שטח לסיפוח. כל כיבוש שטח חייב להיות כדי לספחו, לא משטר צבאי ולא רצועות ביטחון. זאת התכלית המוסרית היחידה של סיכון חיילים, וזאת דרך אגב גם ההרתעה היחידה כלפי אויבינו, שאצלם הקרקע חשובה יותר מהחיים ומהמתים.

 

לאחר מאורעות התקופה כולם תמימי דעים שדברים אלו אינם עוד רעיונות והגות תאורטיים, אלא הכרעה קיומית שעלינו לעשות. זאת הכרעה שנוגעת בשורשי הזהות שלנו, מי אני, כאדם יחיד עם מחשבה עצמאית ואומץ, מול שולחן אלופים זחוח והומוגני? מי אני, כנציג ושליח ציבור נאמן, מול לחץ תקשורתי וטרור משפטי מאיים מבית? מי אנחנו כעם עתיק, מעורר השראה וחכם, מול עולם שלם בעל מוסר כפול?

האם היהודים לקחו ברצינות את הרעיון שלהם להקים מדינה?

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן