כותרות חמות :

דברים הנשמעים
דברים הנשמעים

דברים הנשמעים

איך מעצבים קונצנזוס מחדש. שמירה על המשותף בזמן לחימה. קמפיין נשים לוחמות מול הקונספציה שהתפרקה * וגם השימוע המטלטל של נשיאות האקדמיה בקונגרס האמריקאי ולאיזו שאלה חייב להידרש כל ישראלי נאור

 

שואלים אותנו מדי פעם: תגידו, חברים יקרים ב'עולם קטן', למה אתם מאתגרים את הקונצנזוס? עד שיש הסכמה להוריד את חמאס אתם צריכים להביא רעיונות שלרבים יכולים להישמע הזויים כמו לתפוס את הליטאני ואפילו ליישב אותו? או למה צריך לפמפם כל כך הרבה על חזרה לערכי המדינה היהודית וחיזוק היהדות בזמן לחימה? הרי לא כל הלוחמים בעזה מאמינים בחזרה לעזה, ובטח שלא בחזרה ליהדות.

השאלות האלה נשאלו גם כשדיברנו כבר בשבוע הראשון של המלחמה על החזרת ההתיישבות לגוש קטיף כעל המוצא היחיד לתיקון. עוד טרם השמיעו את הקול הזה חיילי צה"ל בכבודם ובעצמם, גם אז הואשמנו שאיננו משכילים לדבר על המשותף בעת הזאת.

שתי נקודות בתפיסת עולמנו הדלה בנוגע לקונצנזוס: אחת בזמן שגרה והשנייה בזמן מלחמה. קונצנזוס בשגרה נבנה משיח משותף. אנשים משתפים ברעיונות שלהם ובתפיסות עולמם, והשיח והדעה הרווחת מתעצבים על פי יכולתו של רעיון להיקלט בציבור. קשה מאוד לנסח כללים של איזה רעיון ייתפס ואיך רעיון אחד מאזן רעיון הפוך ממנו, אבל מה שבטוח הוא שהדעה הרווחת היא כנראה שקלול של מנעד הדעות.

לכן כשאנשים ערכיים עוסקים ביצירה ובזיהוי של דעה מקובלת, לפני הכול עליהם להביא לשיח את תפיסת עולמם. ההתחשבות במה ייתפס הזוי ומה יתקבל היא משנית. הכלל "כשם שמצווה לומר דבר הנשמע, כך מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע" נעשה לאחד הכלים הדתיים היעילים ביותר לסתימת פיות לאנשי אמונה. אנחנו החלטנו לפני שנים ארוכות שלא לסתום את הפה ולהביא גם לעיתון פופולרי את החלומות שחינכו אותנו עליהם. את זה אנחנו עושים בימי שגרה בעזרת ה' ולפי הכוח שהוא נותן לנו.

גם הם, שאינם אוהבים את המסרים האלה, נלחמים כמו אריות לצד אחיהם גם כשהם רואים ציציות וחנוכיות ושומעים קריאות ברורות ליישב את עזה. זה לא שהרעיונות האלה מתיישבים על ליבם של מי שהתנגדו להם, הם פשוט מבינים שהם כבר אינם האחראים הבלעדיים לעיצוב הקונצנזוס. הם מבינים שהמלחמה הזאת פתחה את סוגר הפה של מי שחששו "שלא לומר דבר שלא נשמע"

קונצנזוס בזמן מלחמה

המלחמה הזאת הולכת לעצב מחדש את מדינת ישראל. את זה כולנו חשים כבר כעת. נכון שעדיין יש קולות הזויים שמשמרים תפיסות עולם חילוניות מערביות שנעשו אבסורדיות אחרי טבח שמחת תורה, אבל זה תמיד ככה אחרי טראומה: תמיד יהיו מי שינסו עד הרגע האחרון לבצר את עמדתם. והם יהיו תמיד מיעוט דומיננטי, כי הרי המוטיבציה היא הצדקת הדרך הישנה גם כשהתגלתה בקלונה. והם יהיו תמיד בלתי ניתנים לשכנוע. לכן הדבר היחיד שצריך לעשות מולם הוא לשנן את האמת. בלי לעומתיות. פשוט לומר את האמת שהתגלתה. שכולם רואים אבל לא תמיד יש מי שיגיד.

כל הוויכוחים שהיו כאן לפני השואה: להקים כבר מדינה או לא? להתבולל או לא? לחכות שהכול יהיה קדוש או להתקדם עם הכוחות החילוניים? אוגנדה כן או לא? כל הוויכוחים האלה הוכרעו אחרי השואה בתרועה רמה. גם אחריה נשארו כאן פרפורים לדעות שהוכרעו, וחלקן הולך איתנו עד היום. אבל שלוש שנים לאחר מכן נסגר הגולל על הוויכוחים ההם, ומדינת ישראל קמה. העולם השתנה לבלי הכר.

גם אחרי טבח שמחת תורה לא יחזור העולם לקדמותו. קשה לדעת בשלב הזה איך הוא ייראה בדיוק, אבל ברור לחלוטין שהכול יהיה כאן יהודי הרבה יותר. הגבולות שלנו ייראו אחרת. פיקוד הצבא ייראה אחר. משטרת ישראל תעבור שינוי עומק. האינטראקציה שלנו עם הערבים מבית ומחוץ תיראה אחרת. בעוד שנתיים תיראה המדינה הזאת אחרת לגמרי. אפילו הרפורמה במערכת המשפט, שהנחנו לה, אולי תתייתר בשל התהליכים המזורזים שנעבור כאן: תפיסת העולם החילונית-משפטית שידה הייתה במעל לא תמדוד את הצדק במדינה המתחדשת (ראו כתבה מורחבת בהמשך).

השינויים האלה גדולים מאיתנו, ולכן כשמדברים על קונצנזוס ועל 'דברים הנשמעים', בעת הזאת של לידה מחדש הכול נשמע. רעיונות רעים והזויים של ייאוש נשמעים, ולכן רעיונות בריאים של חזרה לתסריטים תנ"כיים ויהודיים נשמעים עוד יותר ומוצאים להם קשב רב. אירוע בסדר גודל שבו אנחנו נמצאים פותח את חלון ההאזנה יותר מתמיד.

 

איך נלחמים יחד כשלא מסכימים?

הצבא בעזה הוא דוגמה מצוינת ליכולת לעבוד יחד גם תוך כדי עיצוב מחדש של הקונצנזוס למרות פערי הדעות שעדיין נותרו. מי שניסו להשתיק את הקול של החייל הראשון ההוא שנטע עץ באמצע הלחימה בחבל עזה, או מי שדיברו על הדתה בצבא, מבינים היטב שהקונצנזוס השתנה על אפם ועל חמתם.

גם הם, שאינם אוהבים את המסרים האלה, נלחמים כמו אריות לצד אחיהם גם כשהם רואים ציציות וחנוכיות ושומעים קריאות ברורות ליישב את עזה. זה לא שהרעיונות האלה מתיישבים על ליבם של מי שהתנגדו להם, הם פשוט מבינים שהם כבר אינם האחראים הבלעדיים לעיצוב הקונצנזוס. הם מבינים שהמלחמה הזאת פתחה את סוגר הפה של מי שחששו "שלא לומר דבר שלא נשמע".

כולם נלחמים יחד יפה מאוד גם כשחיילי ישראל מדברים על יהדות בגלוי ועל חזרה לעזה. זה עובד מעולה. כי אהבת ישראל אינה בנויה על השתקה או על תנאי, היא בנויה על שיח חופשי באמת.

 

מכונות מלחמה ויסודות הבית

הנה עוד כמה דברים שנשמעים. הם אינם מושמעים כי עדיין יש מי שרק חושבים אותם בשקט, אבל הם מוכנים להכרה ולקליטה יותר מאי-פעם בזכות המלחמה הזאת.

הרעיון של צבא מעורב שבו לוחמים יחד גברים ונשים בא מאידאולוגיה מערבית פרוגרסיבית שלחלקנו נראית תמימה. שיננו לנו שוב ושוב שנשים וגברים הם בדיוק אותו דבר, והנה גילינו פתאום בשמחת תורה, ועוד יותר בלחימה היום-יומית בעזה, שגברים הם לוחמים, ונשים פחות.

כן, אנחנו ערים לקמפיין ההפוך שמתנהל עכשיו כדי לשמר את הקונספציה, "המלחמה הזאת הוכיחה כמה לוחמות הן בדיוק כמו לוחמים". כבר אמרנו שזה תמיד יקרה. אבל זו המציאות שראו רוב הישראלים במה עיניהם: הנשים הלוחמות שנכנסות לעזה, ובטח אותן גיבורות שעמדו בגבורה מול מחבלים בשמחת תורה, ראויות להערכה עצומה בדיוק כמו הלוחמים הגיבורים. אבל העיקר, גם במלחמה הזו, היה הדפוסים הפשוטים, אם שמגוננת על ילדיה וגבר שמחרף נפשו בשדה הקרב נגד כל היגיון.

נשות המילואימניקים הצדיקות תפסו פיקוד על הבית ועבדו לא מעט פעמים קשה הרבה יותר מהאיש שהלך למילואים, ובלעדיהן שום דבר לא היה קורה, והגברים יצאו להשמיד את הרוע בעזה. שום דבר לא השתנה; החלוקה החשובה שברא הקב"ה ממשיכה לאזן אותנו: ראינו שגברים הם בהכללה גסה מכונות מלחמה הזויות ומתנהגים בחוסר היגיון ויוצאים שמחים לחרף נפשם למען כולנו, ונשים הן יסודות הבית. הן מגוננות על הדור הבא בחירוף נפש ומשמשות מנוע פיזי ונפשי לחוסן הלאומי.

נכון שיש מי שברגעים האלה נלחמים בשיניים לשמר את קונספציית הנשים הלוחמות וטורחים לצלם ולהאדיר כל סיפור נשי, אבל בשם השבועה שלנו להיות שותפים בעיצוב הקונצנזוס נאמר את מה שהרוב המכריע של העולם ראה היטב במלחמה הזאת: הצבא, שהתמקד בשנים האחרונות בהרבה דברים שאינם קשורים להכרעת האויב, בין השאר בקמפיין בלתי פוסק לשילוב לוחמות ובקידום אג'נדות שאינן קשורות לשדה הקרב, התגלה במערומיו מול הקונספציה שאחזה בו ונפל ב-7 באוקטובר. הצבא הגברי הציל אותו ברגע האחרון, יממה אחת מאוחר מדי.

חושבים אחרת? זה בסדר גמור, מוזמנים בכיף לתרום את חלקכם לקונצנזוס המתחדש של מדינת ישראל. בעוד שנתיים יחזור הצבא להיות גברי, אכזרי וקטלני ולהשמיד הרבה יותר ממה שניסו לעשות ממנו כל מיני מעצבי תודעה פרוגרסיביים. זאת דעתנו למרות הקמפיינים, נחיה ונראה.

הסיפור הזה של ישראל המתחדשת כנראה גדול מכולנו. הוא יתעצב איתנו או בלעדינו. נצלו את הזכות לעצב אותו לפי החלומות שלימדו אתכם לחלום. תנו לעם ישראל בכללו להחליט מה הוא מאמץ.

נכון שיש מי שברגעים האלה נלחמים בשיניים לשמר את קונספציית הנשים הלוחמות וטורחים לצלם ולהאדיר כל סיפור נשי, אבל בשם השבועה שלנו להיות שותפים בעיצוב הקונצנזוס נאמר את מה שהרוב המכריע של העולם ראה היטב במלחמה הזאת: הצבא, שהתמקד בשנים האחרונות בהרבה דברים שאינם קשורים להכרעת האויב, בין השאר בקמפיין בלתי פוסק לשילוב לוחמות ובקידום אג'נדות שאינן קשורות לשדה הקרב, התגלה במערומיו מול הקונספציה שאחזה בו ונפל ב-7 באוקטובר. הצבא הגברי הציל אותו ברגע האחרון, יממה אחת מאוחר מדי. חושבים אחרת? זה בסדר גמור, מוזמנים בכיף לתרום את חלקכם לקונצנזוס המתחדש של מדינת ישראל

מערב או יהדות

אי אפשר לדלג על האירוע המכונן של השימוע שנערך לנשיאות האוניברסיטאות הנאורות בעולם בקונגרס האמריקאי. עולם שלם פער את פיו נוכח שלוש נשים שכנראה מייצגות במובנים רבים את שיא תרבות המערב הנאורה כביכול, יושבות מול נציגת הקונגרס ששואלת אותן שאלה פשוטה: "האם קריאה לרצח עם של יהודים מפירה את קוד ההתנהגות או את כללי האוניברסיטה בנוגע לבריונות או להטרדה?" ושלושתן, בזו אחר זו, התפתלו סחור-סחור כדי שלא לשלול את הלגיטימיות של הקריאות לרצח יהודים שנשמעות אצלן בקמפוסים.

בואו נניח רגע לתחושות הקשות שעולות כשמגלים שקיווינו שהרצון הנאצי של חברה נאורה להשמיד יהודים היה מעידה אנושית חד-פעמית, ונדבר הפעם על התרבות של אותן שלוש נשיאות.

עומד לו יהודי ישראלי נאור, ליברלי, שעד לפני שבועיים אימץ בשתי ידיים את תרבות המערב שהנשים האלה מייצגות. ברוב המקרים הוא אולי אפילו דתי-לאומי על הרצף הרחב. מה הוא היה משיב על השאלה: תגיד, עם יד על הלב, לאיזה מגדלור ערכי אתה מרגיש קרוב יותר, לליברליות המערבית של אוניברסיטת הרווארד, MIT ופן או לעולם התרבותי של בן גביר, או אפילו הר המור? אל איזה מוסר אנחנו מתיישרים באוטומציה שלנו, לזקנים היהודים או למוסר המערבי המהוקצע?

מה הוא היה משיב ממש לפני שבוע, לפני שהן גילו שהן בעולם תרבותי שעוד שנייה ממש מגיע לחשיבה הנאצית שביקשה להשמיד יהודים בתאי גזים? אבל חשוב יותר, מה הוא משיב היום על הקרבה שלו לעולם הערכים שהן מייצגות, הליברליות המקצינה, תרבות המשפחה שהן בונות, תרבות הטוב והרע, לעומת התרבות היהודית הקשה לעיכול לפעמים – של החרדים ושל הדתיים הלאומיים החרד"ליים ביותר? למי הוא מרגיש קרוב יותר היום?

בואו נשתדל שלא להסתפק במשפט הקסם "יש כאן מורכבות". בואו נכריע רגע למי אנחנו קרובים יותר, ורק אז נכניס את המורכבות. באיזה צד אנחנו לפני הכול ברמת התרבות, עם המערב או עם היהדות. יש לזה המון משמעויות הרות גורל על הציונות, על המוסר, על גורלה של ישראל.

 

גיבורי הדור הזה

ועוד משפט שצריך סתם לשנן בכל שבוע מחדש. כשעוד סיפור גבורה יוצא לאור. כשעוד יעד בעזה נכבש. כשעוד פנים זכות של לוחם עולות לעדכוני הנופלים. לא ברור איך חשבנו דברים לא טובים על הדור הזה.

בכל יום שעובר מגלה כאן הדור גילויי גבורה שההיסטוריה היהודית עוד לא סיפרה. ה' ישמור את חיילי ישראל בריאים ושלמים. ידבר שונאינו תחת רגליהם. יחזיר את כל החטופים בריאים ושלמים. שנמשיך להיות ראויים. למענך א-לוהינו – הכול שלך ולמענך.

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן