כותרות חמות :

רשות הדבור כי תשא
רשות הדבור כי תשא

רשות הדבור כי תשא

 

 

לא נסור איש לביתו – על המחאה נגד הרפורמה המשפטית

 יוסף פרנק

"לֹא נֵלֵךְ אִישׁ לְאָהֳלוֹ וְלֹא נָסוּר אִישׁ לְבֵיתוֹ" (שופטים כ, ח).

קריאה זו של עם ישראל לאחר סיפור פילגש בגבעה מהדהדת באוזניים כשרואים את המחאה על הרפורמה המשפטית. "לֹא נָסוּר אִישׁ לְבֵיתוֹ". על דבר כזה אסור לשתוק. על דבר כזה לא עוברים לסדר היום. לא נישאר בבית, נצא החוצה ונעשה משהו. אכפת לנו ממה שקורה בעם שלנו, ממה שקורה במדינה שלנו.

אנו, תומכי הרפורמה המשפטית, צריכים לשמוח כשרואים את המחאה. צריכים לשמוח שיש אנשים שאכפת להם. אכפת להם ממה שקורה במדינה שלהם. הם יוצאים לרחובות מוצ"ש אחרי מוצ"ש ומנופפים בדגלי ישראל. עשרות אלפי אנשים. יוצאים וצועקים – זו גם המדינה שלנו, ואכפת לנו ממנה. זו ציונות. הימין צריך לקנא באכפתיות הזאת, שכן הוא כבר הרבה מאוד זמן לא מצליח להגיע לכזאת כמות של אנשים בהפגנות, בטח בתדירות גבוהה כל כך.

אינני מצדיק כמובן ביטויים פסולים כמו 'מלחמת אזרחים', ומובן שאנרכיה ואלימות הן מחוץ למשחק. אך רוב המפגינים הם אנשים טובים, ציונים, שבאמת אכפת להם ממה שקורה כאן והם מוכנים להקדיש לזה לא מעט מהזמן שלהם. דבר כזה צריך להעריך.

ויש כאן עוד עניין. "שְׁלֹשָׁה כֹּחוֹת מִתְאַבְקִים כָּעֵת בְּמַחֲנֵנוּ", אמר הרב קוק. "הֵם מֻכְרָחִים לְהֵאָחֵד אֶצְלֵנוּ, לְסַיֵּעַ כָּל אֶחָד אֶת חֲבֵרוֹ וּלְשַׁכְלְלוֹ, שֶׁיְּבַצֵּר כָּל אֶחָד מֵהֶם אֶת הַקִּצוֹנִיּוֹת שֶׁחֲבֵרוֹ יוּכַל לְהָבִיא בְּצוּרָה מְקֻלְקֶלֶת" (אורות התחיה יח). מתנגדי הרפורמה המשפטית ממתנים את הקיצוניות שבה, וזה טוב. עלינו להקשיב להם. להבין מה מפריע להם. הקול שלהם הוא קול חשוב, קול שיש בו מן האמת.

מתנגדי הרפורמה רוצים בטובת עם ישראל ומדינת ישראל לא פחות מכל אחד מאיתנו. עלינו לשמוח על האכפתיות שלהם, על הרצון שלהם להשפיע ולשנות. עלינו להקשיב לדעות שונות משלנו ולקחת מהן את האמת שבהן. כך נוכל לשמור על האחדות בעם מתוך כבוד הדדי גם עם חילוקי הדעות שבינינו.

 

אח

רעותא

צַר לִי לְאֵם תִּבְכֶּה

וְתִתְיַפֵּחַ

אָח

אָח

 

צַר לִי לְעַם יִבְכֶּה

וְיִתְיַפֵּחַ

אָח

אָח

 

עַל קָרְבְּנוֹת צִבּוּר טְהוֹרִים

שֶׁהָיוּ בַּדֶּרֶךְ, בִּמְסִלַּת הַתּוֹרָה.

 

עֵת שַׁעֲרֵי רָצוֹן לְאַחְדוּת

לְהִפָּתֵחַ

לִהְיוֹת אַחִים בֶּאֱמֶת

וְדַי לַמִּזְבֵּחַ.

 

 

אֵלִי אֵלִי

אַב הָאַחִים,

עֲשֵׂה נָא שֶׁנִּזְכֹּר

כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנַחְנוּ.

שֶׁנַּשְׁכִּיל לְאַחוֹת

אֶת הַקְּרָעִים.

 

עֲשֵׂה נָא שֶׁנִּשְׁמַע

תְּקִיעָה תּוֹקְעָהּ וּתְרוּעָה,

וֶאֱמֹר לְצִיּוֹן בָּא זְמַן הַיְשׁוּעָה

יִנּוֹן וְאֵלִיָּה אֲנִי שׁוֹלֵחַ.

 

 

אחים אוהבים

כפיר דוד לביא

כָּכָה שְׁנֵי אַחִים יַהֲלוֹמִים

פַּעַם קְטַנִּים מְתוּקִים

וּפַעַם גְּדוֹלִים וּנְעִימִים

דִּמְעָה וּצְעָקָה

שֶׁל כָּל יְהוּדִי נֶאֱמָנָה

אֵבֶל לְעַם יִשְׂרָאֵל וְלַמִּשְׁפָּחָה

אַבָּא, רוֹצִים גְּאוּלָה

חוֹשֵׁב מָה הַתְּנוּעָה הַבָּאָה

וְהִנֵּה עָלְתָה בִּי תְּשׁוּבָה

לִקְשֹׁר בְּאַהֲבָה

הַעֲרָכָה וּמִילָה טוֹבָה

לְאָח אָבוּד וּלְאָחוֹת שֶׁנִּשְׁכְּחָה

בּוֹאוּ הִצְטָרְפוּ לַבְּשׂוֹרָה

לְהַחֲזִיר אֶת הַחֹם וְאֶת הָאַחֲוָה

לַמִּשְׁפָּחָה, לִשְׁמֹר עַל קִרְבָה

שֶׁלֹּא יֵעָלְמוּ חַס וְשָׁלוֹם בְּלִי הַתְרָאָה

עֲשׂוּ פְּגִישָׁה

שִׁלְחוּ הוֹדָעָה

תְּנוּ חִבּוּק וְהַעֲרָכָה

זֶה יְמַלֵּא אֶת הָעוֹלָם בְּשִׂמְחָה

וְאֶל תִּשְׁכְּחוּ לוֹמַר אָחִי, אֲנִי אוֹהֵב אוֹתְךָ

 

 

תמ"א 38

יהושע אודרברג

לִפְעָמִים כָּל הַשִּׁפּוּץ שֶׁלְּךָ

הוּא חִיצוֹנִי,

מִין תמ"א 38 שֶׁל נִשְׁמָתְךָ.

 

"אִם רַק אֶקְנֶה נַעֲלַיִם שֶׁל נַיְק,

אִם רַק יְסַמְּנוּ לִי לַיְק,

יִהְיֶה לִי פוּל טְרַנְק.

חֻלְצָה עִם מוּתָג,

תַּנִּין אוֹ הוּגוֹ,

הַלְּוַאי לוּאִי וִיטוֹן,

רַק לָתֵת אֶת הַטּוֹן.

 

"אֵלֵךְ לִי לַחֲדַר הַכֹּשֶׁר,

שָׁם כַּמּוּבָן אֶמְצָא אֶת הָאֹשֶׁר,

אֲנַפֵּחַ שָׁם קַבָּלָתִי בַּחֶבְרָה,

אוּלַי אֶזְכֶּה גַּם בְּאֵיזוֹ חֲבֵרָה,

שְׁרִירִי אֶהְיֶה,

גַּאֲוָתִי תַּעֲלֶה,

הָעִקָּר אֶהְיֶה,

לְפָחוֹת בְּעֵינֵי אֲחֵרִים.

 

"בְּיוֹם מִן הַיָּמִים אַזְמִין לַהַשָּׁקָה,

אַךְ לֹא תִּהְיֶה בָּהּ נְגִיעָה וּמִמְשַׁק

בֵּין הַגּוּף לָמָּה שֶׁבְּתוֹכוֹ".

 

חלק מעם

סיון דנציג

 

אני הפעוט שנזרק ליאור.

בין גלים סוערים

משו אותי מן המים.

יד גדולה שמרה עליי.

ליטפה, הגנה וחיממה.

 

בארמון המלוכה הייתי נסיך.

כל מה שחלמתי התגשם.

הרגשתי בן מלך.

אבל בליבי משהו לא היה שלם.

הרגשתי שיש חלק בתוכי

שאני עוד צריך לגלות.

 

יצאתי מהארמון,

ראיתי אחים רבים.

הפרדתי ביניהם,

משהו תפס אותי.

ניסיתי להבין מה,

ברחתי, נסתי מהארמון.

הרגשתי שהמקום הזה לא בשבילי,

אני ראוי לגדולות.

 

הולך לי בשדה, לפתע מראה.

סנה בוער, לא נשרף.

לא מבין מה קורה, עומד, משתהה.

משהו בתוכי נשרף, עולה בלהבות ומתכלה.

 

הצד המצרי שבי נעלם, עף באוויר.

היהודי שבי בוער.

אני שייך לעם הנצח

שלא מפחד מדרך ארוכה,

לא מפחד מנפילות.

 

כל החיים הייתי בזהות בדויה.

שמתי מסכה של מצרי,

כשבפנים, עמוק עמוק בלב, הייתי עברי.

 

המחזה תם, אני שלם.

מצאתי את החלק שלי בעולם.

אני יהודי, וזה כל ייעודי!

 

קולות רועדים

יסכה פנחס

דמעות חלושות
משיבות את האוויר
המעורפל
שעד לפני רגע
נדם בשתיקה.
קולות רועדים
ממלאים את חלל האוויר.
משפחה נאנקת.
על אבדות הטהורים
שפרחו לשמיים
בצרורות מחבלים.
הם יושבים שם
בישיבה של מעלה
וניצוצות זורחים בעיניהם.
מי יוכל להרגיש את הכאב
שנפער עמוק בחלל הלב.

עצים בוערים
ועולם אפל,
הפגנות ברחבי הארץ
ועולם זועק.
מרדף אחר מחבלים ארורים
ואנחנו נלחמים
להחזיר את האמת למקומה
ולנקום את דמם
של הנרצחים.
שני האחים הטהורים
הללו.
הלל ויגל
מזכירים לנו
שוב ושוב
להיות אחים
זה בשביל זה.
בלב
ובנפש.

 

רציתי לכתוב שיר

נ"מ

 

רציתי לכתוב שיר

אבל מאיפה להתחיל, והאם צריך להיות יותר ישיר?

אולי זו רק תחושה רגעית שהלב רוצה להגשים?

כי ככה אנחנו – האנשים

חיים לפי ריגושים, ולא תמיד יושבים וקצת חושבים

רוצים להרשים ולפעמים גם למצוא את מי להאשים.

החיים חולפים, ובעוד שנייה זה נגמר

אחר כך תמיד מצטערים שהרגע חלף עבר

אז אולי במקום להתעסק ננסה להתאפק?

מתי בפעם האחרונה נכנס בך ספק?

מתי לראשונה הרגשת את הלב דופק?

לפעמים אנחנו שוכחים שיש לנו רגשות

מנסים להשקיט וממשיכים לעשות.

אבל אי אפשר את הרגש לסנן,

אני יודע שלפעמים אתה רוצה להתגונן.

ממה? אתה שואל

מרגיש שאתה מתחיל קצת להתבלבל

צריך קודם כול לחפור בפנים, בתוך הלב

נסה לרגע לעצור את הניסיון להשתלב.

תהיה מי שאתה במקום לנסות את עצמך לשנות

שייכות היא דבר שאין צורך בשבילו להונות

משמעותה לקבל אחרים ובעיקר את עצמך

בלי לנסות לעטות על פניך מסכה.

אבל כדי שתוכל להרגיש בטוח

אתה חייב את העיניים לפתוח.

צעד את אותו הצעד שתמיד פחדת לקחת

ואולי סוף סוף תגלה מה מסתתר מתחת.

הסוף תמיד מתחיל בהתחלה

שם נמצאת אותה אבן דרך, אותה מפה של הנשמה.

אי אפשר להחזיר את הזמן, ולכן צריך לבחור בתבונה

איזו דרך תיטיב להוביל להבנה

שאת עצמך אתה צריך קודם כול לאהוב

ולא, אתה לא צריך את כל האחרים לעזוב.

בשביל שתוכל לתת משהו לאחר

קודם כול את אותו הדבר אתה צריך לשחרר.

אתה לא יכול לתת מה שלך אין,

ככה זה עובד בעולם, כמעט שכחתי לציין.

סבל תמיד קיים, אבל לך יש כוח

לבחור ולעמוד בלי לברוח.

כאוס גם מגיע לבקר מדי פעם

כאשר הדברים מסובכים ואתה אכול זעם.

מהצד השני יש גם סדר,

אך משעמם לעשות הכול לפי הספר.

כי הרי תמיד חיפשת דבר בעל משמעות.

אגלה לך סוד: תמצא אותו אם רק תקבל אחריות.

אותה הדרך הולכת בין הטיפות

בין הסדר והעצות לבין הכאוס והמסכות.

כשתמצא אותה פתאום תסתכל לאחור ותחפש בירור

איך עולם שלם יכול להתחבא בתוך לב שבור?

אתה כבר על הדרך, אבל תמיד תזכור

שמותר לך מדי פעם לעצור.

אולי תצטרך לחשב מסלול מחדש

אבל עכשיו סוף סוף בשבילך המאמץ מוקדש.

הרבה כתבתי ואני מתחיל להתעייף,

לא פשוט להסתכל פנימה ולחשוף בלי להתייפייף.

בכנות, חשבתי שלא אצליח לכתוב יותר מחמשיר,

האם הצלחתי לכתוב בלי להסתיר?

אולי אנסח את זה באופן יותר בהיר?

לא! את הרגע הזה צריך להוקיר!

הכול התחיל כי רציתי לכתוב שיר.

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן