החיים שמחוץ לפלייליסט

 m 4 mofa
מופע אחד. שני אנשים. 13 שנים. ותרבות אחת, פחות או יותר. ג'קי לוי ואריאל הורוביץ עולים יחד על אותה בימה כבר תקופה ארוכה והמפגש ביניהם לא מפסיק לעניין אותם. "זה לא אנחנו", הם מסבירים, "זו החברה הישראלית שלא מפסיקה לתת לנו על מה לדבר" * אף שהם לא מאותו הכפר, הם שותפים לתחושה שאנחנו חיים בתוך מציאות ניסית ושהתרבות צריכה לא רק לבדר אלא גם להגיד משהו * וגם: מה גרם לאריאל הורוביץ לכתוב על ברלין, מדוע ג'קי לא מסכים לתואר סטנדאפיסט, ומה הדבר הכי מוזר שקרה להם בהופעה

רועי אהרוני

ג'קי לוי ואריאל הורוביץ חוגגים בר מצווה למופע המשותף שלהם, שהועלה במרוצת השנים כבר מאות פעמים. הם אנשים מספיק מגוונים ומוכשרים כדי שלא נצמצם אותם תחת כובע מסוים אחד, אבל לצורך העניין נכנה את ג'קי בתארים "אומן סיפור" ו"איש תקשורת", ואת אריאל בתארים "מוזיקאי" ו"יוצר". במהלך השיחה נגלה שהם חובשים כתרים שונים, לפעמים אפילו זה את כתרו של זה.

בתחילת השיחה הם נזכרים איך הכול התחיל. "הוזמנתי להופיע בפסטיבל הפסנתר", מספר אריאל. "בדרך כלל מקובל שהמופיע מביא איתו אורח שהוא מוזיקאי, אבל לי דווקא התחשק להביא אורח מהתחום של הטקסט. השם הראשון שחשבתי עליו זה ג'קי – מאוד אהבתי את הדברים שלו שקראתי בעיתון ושמעתי ברדיו".

"שמחתי מאוד על הטלפון הזה", אומר ג'קי. "מאוד אהבתי את השירים של אריאל שהשמיעו ברדיו. אמרתי לעצמי שהוא ממשיך קו שחשבנו שאף אחד לא ממשיך אותו – סוג של הכלאה בין מאיר אריאל ורנדי ניומן".

"הדבר הבא שעשיתי היה לבוא ולראות את מופע היחיד של ג'קי, 'בן אדמה'", מספר אריאל. "ג'קי, איך להגדיר את המופע הזה, מופע סטדנאפ?"

ג'קי: "חוץ ממופע אחד בתחילת דרכי, לא הסכמתי שהתואר 'סטדנאפיסט' ילווה אותי. בהגדרה של סטנדאפ, משפט שלא מסתיים בפרץ צחוק – ירד מהמופע. אני לא איש של שורת פאנצ'ים, ואני מוכן שחלק מהמשפטים לא יסתיימו בצחוק כי חשוב לי יותר לספר סיפור".

אריאל: "בגלל זה עצרתי ושאלתי איך לקרוא לזה. כך גם אני הרגשתי כשיצאתי מהמופע. בכל מקרה, הוקסמתי מאוד, וזה עשה לי רעב לשיתוף פעולה".

ג'קי: "אם אני זוכר נכון, אריאל, היינו אמורים להיפגש בסוף ההופעה ולשבת על מה שראית. אבל אז נגן העוּד שלי הודיע לי שהוא קיבל מסרון ובו כתוב שהתחילה הלידה של בתי. הודעתי לאריאל שאנחנו ככל הנראה דוחים את פגישתנו לפעם אחרת".

מהפגישה שהתרחשה בפעם אחרת נבנה המופע לפסטיבל הפסנתר, שהיה אמור להיות חד-פעמי. "כבר בהופעה הייתה תחושה באוויר שלגמרי חראם לתת לזה להסתכם בכך", אומר ג'קי. "מהון להון מצאנו את עצמנו במשך 13 שנה כמעט לא פותחים קופות או מוציאים מודעות, אבל מופיעים אין-ספור פעמים: בקיבוצים, בהתנחלויות, ביישובים, המון הופעות בצה"ל. עוד מעט נהיה חלק מתוכנית הלימודים של קורס פו"מ (פיקוד ומטה)".

"אנחנו מלווים את תהליך הקידום של הקצונה הבכירה בצה"ל", אומר אריאל בחיוך. "הפו"מניקים הראשונים שהופענו מולם הם המטכ"ל של היום".

אריאל: "ערוץ 2 עליו השלום היה עושה חגיגות מטורפות כשהגיע ל-30 אחוז רייטינג. איפה עוד 70 אחוז? הטענה שלנו היא שה-70 האחוזים הנותרים זה הרוב הדומם של עם ישראל, ובזכותו אנחנו מופיעים 13 שנים"
הרווח שביניהם

עד מהרה גילו השניים שיש להם כמה יסודות משותפים לבנות עליהם מופע. "קודם כול, בתקופה שהמופע החל לרוץ, שנינו התייתמנו", מספר ג'קי. "כך שהמופע עוסק קודם כול במשפחה. שנינו מספרים על ההורים שלנו, אלמוניים יותר ואלמונים פחות (אריאל הוא בנה של המשוררת נעמי שמר, ר"א), ומדברים על המשפחה.

"אבל מעבר לזה, המופע עוסק בחוויה הישראלית. נראה שאנחנו בין האומנים היחידים היום בארץ שלא לוקחים את מה שקורה פה כמובן מאליו. למרות שלא עליתי לארץ ולא לחמתי במחתרת, אני הרבה פעמים עוצר את עצמי ומתרגש: על כך שאנחנו מדברים עברית, על זה שאני והילדים שלי יכולים לרכוב על אופניים אל הכותל, על העובדה שאריאל ואני יכולים להיפגש למרות שאנחנו לא באים מאותו הכפר, ושאנחנו שרים כאן ומספרים בעברית חיה אחרי כל מה שהעם הזה והעולם הזה עברו. זה משהו מאוד דרמטי, שאין לו אח ורע בעולם, וכאומנים מעסיקים אותנו דברים לא טריוויאליים".

אריאל: "אהבה זה כואב, ולפעמים גם כואב לנו מרוב אהבה למקום הזה. אבל עם כל הבעיות, לשנינו יש תחושה משותפת שאנחנו חיים בתוך נס גלוי. אני חושב שזה גם מאפיין הרבה מהיצירה שלנו – מצד אחד תחושת החובה לשמור על הדבר הזה שקיבלנו בירושה מהדור הקודם, ומצד שני בכל פעם שנראה שדברים הולכים לכיוון לא נכון, לדבר על כך באמצעות סיפור של ג'קי או שיר שלי".

ידעתם על התחושה המשותפת הזו לפני שהתחלתם את המופע או שגיליתם אותה תוך כדי?

"לגמרי תוך כדי", עונה ג'קי. "בשביל זה הייתי צריך להיחשף גם לשירים של אריאל שפחות חרכו את הפלייליסט. אני לא מכיר הרבה יוצרים כמוהו, שכותבים על אבא קובנר ועל הסבתא החלוצה מכינרת. היום רוב השירים בישראל הם שירים שהשאיפה העיקרית שלהם היא להיות להיטים. הם באים ואומרים – החיים הם מסיבה, ואני"...

"הדי-ג'יי", משלים אותו אריאל.

"אלא שהחיים הם לא מסיבה, ואריאל ואני ממש לא הדי-ג'יי", אומר ג'קי. "אנחנו עומדים מהצד ומסתכלים על הכול – מדי פעם נקרעים מצחוק, מדי פעם חוטפים כאב בטן פתאומי, ומדי פעם משתאים. אבל מסיבה זה לא".

אין חשש שאם השירים של היום הם כאלו שיוצרו כדי להיות להיטים, זה הופך את הדברים שאתם יוצרים ללא רלוונטיים?

"אני שמח ששאלת", אומר אריאל, וג'קי מוסיף: "לא יאמינו לנו שלא תיאמנו את השאלה הזו". נראה שיש להם בטן מלאה על הנושא. "כפי שג'קי אמר, אנחנו לא באים מאותו הכפר, ומי שמחפש את ההבדלים נכונה לו עבודה קלה מאוד", אומר אריאל, וג'קי צוחק מהזדהות. "אבל מהר מאוד גילינו שאנחנו לגמרי מאותו צד של המתרס", מדגיש אריאל. "מאותו צד של אומנים שמתעקשים להגיד משהו ולא רק לבדר.

"ברדיו בוחרים להשמיע רק שירים כאלה שלא מפריעים לנהגים לנהוג. לכן, אחת המחמאות הכי גדולות שקיבלתי היא 'שמעתי את השיר והייתי חייב לעצור את האוטו'. אנחנו רוצים שהקהל ייהנה, אבל שגם יצא עם משהו יותר עמוק ממופע בידור. מהבחינה הזו אנחנו כן מאותו הכפר".

ג'קי: "המופע הולך ומשתנה עם השנים. רוב הכרומוזומים של המופע המקורי כבר התחלפו. אנשים שהיו במופעים הראשונים ומגיעים שוב, זוכרים ציטוטים שמלווים אותם מאז. מדובר בז'אנר מאוד צנוע, אבל יש לקהל מספיק תוכן בלי שנאלץ לעשות שמיניות באוויר ולהעלות 20 רקדנים או 14 נגני צ'לו רק כדי לשמור על הריכוז של הקהל".

אריאל: "ג'קי ואני תמיד מזכירים לעצמנו – ערוץ 2 עליו השלום היה עושה חגיגות מטורפות כשהגיע ל-30 אחוז רייטינג. איפה עוד 70 אחוז? הטענה שלנו היא שה-70 האחוזים הנותרים זה הרוב הדומם של עם ישראל, ובזכותו אנחנו מופיעים 13 שנים".

ג'קי: "מי ששואב את מה שהוא יודע על התרבות הישראלית רק ממדורי הרכילות, עלול להגיע למסקנה שמי שלא בפלייליסט או שלא רודפים אחריו צלמי פפראצי – לא קיים. אבל זה אף פעם לא היה נכון, ולא הולך להיות נכון. יש עשייה וצרכנות תרבותית עשירה מאוד שלא קשורה בכלל למערכת קבלת ההחלטות של האנשים שיושבים בערוץ 2 ובוועדות פלייליסט למיניהן. הרבה מאוד דברים קורים מחוץ לרדאר של החבר'ה שחושבים שאין זולתם כלום".

התחושה המשותפת שלהם על הנס שאנחנו חיים בו, הביאה לכך שהשיר שאיתו חותמים השניים את המופע הוא "רקפות בין הסלעים", שיר שכתב אריאל בזמן עופרת יצוקה, והוא שיר הלל לפנים היפים של הארץ הזו ואנשיה. "השיר הזה לא התקבל לפלייליסט של גלגל"צ, אבל רוב הקהל שלנו מכיר אותו בעל פה", מדגיש ג'קי. "אם הפלייליסט הוא כל מה שיש, איך זה שהקהל שלנו מכיר אותו?"

"האמת היא שמעולם לא שלחתי אותו באופן מסודר, כי לא היה נראה לי לעניין לערב יחצנית בתוך מבצע צבאי", משחזר אריאל. "אבל השיר הגיע אליהם, והתגובה הייתה 'יש לנו כבר מספיק שירי מלחמה'. נראה שאילו הם היו קיימים ב-1973, גם את 'לו יהי' לא היית שומע ברדיו".

אז איך תגדירו את המופע הזה במשפט?

אריאל: "זכיתי להכיר את הרב פרומן, ופעם בא צלם כדי לצלם אותו ואת אשתו הדסה. הרב פרומן אמר לצלם – את הפוקוס תעשה על הרווח ביני לבין אשתי, כי שם השכינה. בזה עוסק המופע שלנו – ברווח שביני לבין ג'קי".

ג'קי: "אנחנו אומרים לא פעם שמדובר במפגש בין קיבוצניק מתל אביב לבין ירושלמי מבת ים. אריאל הוא קיבוצניק שלא היה יום בחייו חבר קיבוץ, ואני ירושלמי שנולדתי בבת ים למרות שהזהות הירושלמית נדבקה אליי. לכן ההגדרה של אריאל אהובה עליי מאוד – המופע עוסק בתווך שביני לבינו".

בעיה של והגדת לבנך

13 שנים הן הרבה זמן כשמדובר ביוצרים פוריים כמו השניים הללו. מלבד המופע המשותף, כל אחד מהם עשה עוד דברים רבים בתחומו שלו, ונוכל לסקור רק חלק מהם.

נתחיל באריאל, שכמו שכתבה אימו – אין לו רגע דל. מלבד היותו מורה ב"רימון" וב"מזמור" הוא מופיע המון ברחבי הארץ, ולאחרונה סיים לעבוד על אלבומו השביעי, שעתיד לצאת לקראת פסח. "האלבום נקרא 'כשבאנו הביתה', ויאיא כהן-אהרונוב מהדג נחש הפיק אותו", מספר אריאל. "האלבום בעצם ממשיך את הקו של הכתיבה שלי עד היום – חלק מהשירים אישיים וחלק ישראליים".

אחד מהם הוא השיר שכבר יצא לרדיו בשם "ברלין". אריאל מספר איך השיר נולד: "ישבתי בבית קפה בתל אביב ובשולחן לידי ישבו שני חיילים משוחררים. אחד מהם ניסה לשכנע את השני למה כדאי לו להצטרף אליו ולחיות בברלין. הכי שיגע אותי שהוא אמר לו – 'אתה לא מבין מה זה הרכבות שם – איזה דיוק'. לא האמנתי למה שאני שומע. הזמנתי חשבון והלכתי משם לכתוב את השיר. האבסורד שבזה, והמהירות שבה זה הגיע – תוך כמה, שני דורות? – זה מה שגרם לי לכתוב את השיר".

איך אתה מסביר את זה באמת?

"לחלק מהחברה הישראלית יש בעיה של 'והגדת לבנך'; לא מספיק מבינים למה דווקא פה, לא מספיק מכירים את הסיפור של עצמנו, לא מספיק מבינים את הרגע בהיסטוריה שאנחנו חיים בו, את הייחוד והחשיבות שלו. ככה הגענו לזה".

ונמשיך בג'קי. ג'קי מחזיק טור שבועי קבוע ב"ישראל היום", הוציא ספר לילדים בשם "אותיות מתוקות", והוא מרצה ומופיע בהרכבים שונים. "כתוצאה מהחברותא עם אריאל, התאהבתי בקונספט של חיבור בין סיפורים ושירים", הוא מספר. "עשיתי סיבוב הופעות עם חנן יובל, עם דודי לוי וגם עם 'הטיש הגדול' של משה להב. עם הזמן גם תפסתי ביטחון, הרבה בזכות אריאל, גם לשיר קצת. אני לא זמר ולא אהיה זמר, אבל אני לפחות משתדל לא להרוס מאוד את השיר".

אריאל, דעתך המקצועית על השירה של ג'קי?

"אני אוהב איך שג'קי שר", הוא עונה. "הוא איש במה פגז, וכשהוא שר אתה קולט שהוא מהפרומיל הקטן באומני ישראל שגם מבין את המילים שהוא שר".

בנוסף, ג'קי עובד כעת על ספר עם סיפורים קצרים, הפעם לקהל הקוראים הבוגר. "כמעט את כל הסיפורים שיופיעו בו לא סיפרתי מעולם. עקרונית יש לי קונספט שלפיו סיפורים שאני מספר בעל פה אני לא מעלה על הכתב – ולהפך. בספר החדש אני הולך לשבור את זה עם סיפור אחד שאני גם מספר במופעים. אבל את יתר הסיפורים לא הזכרתי מעולם אפילו ברמז; הם התחבאו ועכשיו הם יוצאים החוצה".

אבל היו גם חיבורים בין השניים מלבד המופע. "זכיתי להכין את הבן של אריאל לבר המצווה שלו", מספר ג'קי, "ואריאל ניגן בחתונה שלי שיר שהכנו. אולי באמת הגיע הזמן גם לבצע אותו במופע".

אם שניכם מופיעים במסגרות אחרות ועם עוד פרטנרים – על איזה צורך עונה המופע הזה שלא עונים המופעים האחרים?

"זה המופע היחיד שבו אני מופיע עם מישהו שהוא לא כמוני משום בחינה", עונה ג'קי. "לא מבחינת מגזר, רקע חינוכי ואפילו לא בתחום המקצועי. ולמרות זאת, אני מופיע עם אח שלי; עם אח שלי מכל הבחינות, כולל מבחינה המקצועית. כי אריאל, למרות שהוא בראש ובראשונה מוזיקאי, הוא גם מספר סיפורים בשירים שלו, ובסיפורים שלי גם יש מוזיקליות רבה. כך שהתחומים המקצועיים נפגשו גם הם על הבימה".

אריאל: "הסיפורים של ג'קי הם לגמרי מוזיקליים. ג'קי הוא באמת ג'זיסט. אתה יכול לשמוע את אותו סיפור 300 פעם, אבל בכל פעם הוא נדלק באמצע על איזו פינה בסיפור של עצמו, ויוצא למופע סולו בתוך הסיפור. אני לא צריך להתאמץ כדי לצחוק גם בסיפורים שאני מכיר, אבל פה הקהל מרגיש שזה חדש לי".

ג'קי: "מי ששואב את מה שהוא יודע על התרבות הישראלית רק ממדורי הרכילות, עלול להגיע למסקנה שמי שלא בפלייליסט או שלא רודפים אחריו צלמי פפראצי – לא קיים. אבל הרבה מאוד דברים קורים מחוץ לרדאר של החבר'ה שחושבים שאין זולתם כלום"
רהיטים מפנים בשעתיים, מגירות בשנים

השניים מספרים שלכל אחד יש קטעים שהוא אוהב במיוחד אצל חברו. "יש כמה שירים של אריאל שבהם מטפסת לי דמעה פעם אחר פעם", אומר ג'קי, "למרות שאני כבר מכיר אותם בעל פה ויודע באיזו אצבע הוא נוקש על איזה קליד. אבל כמו בסיפור של יוסף ואחיו – יש פסוק שכשמגיעים אליו בקריאת התורה, תמיד תעלה לך דמעה, לא משנה כמה פעמים נשבעת שהפעם תישאר קוּל.

"אחד מהשירים האלה הוא 'המכתב של רבקה לנעמי'. זה שיר חדש יחסית, אבל המילים שלו עתיקות יותר מאריאל וממני ביחד. זה מכתב שאריאל מצא במגירה אחת שפינה אחרי פטירת אמו. פעם הוא אמר לי משפט שקיפל אותי, כששנינו התמודדנו עם היתמות – 'את הרהיטים לוקח לפנות שעתיים, את המגירות לוקח לפנות שנים'.

"בשיר הזה יש דמות של סבתא מהסבתות של פעם, אישה ברזל שמביעה רוך – וזה קורע אותי. כשאנשים קשוחים אומרים לנפש האהובה שלהם את הדבר הכי רך שהם מסוגלים להגיד באותו רגע, זה פלאי בעיניי".

אריאל נזכר במערכון שבו ג'קי מחקה זקן ירושלמי בשם רחמים שמתראיין אחרי פיגוע בשוק מחנה יהודה. הוא מתחיל לספר עליו, אבל מתגלגל מצחוק ומתקשה להשלים את המשפט. "מה שמפתיע אנשים לגבי ג'קי זה שהוא גם שחקן. כשהוא מתחיל את הדמות הזו, פתאום עומד מולך זקן ירושלמי".

כשאני שואל אותם על פאדיחות שהיו להם במהלך השנים, הם מתקשים להיזכר. אבל הם כן זוכרים משהו הזוי שהתרחש באחד המופעים. "במהלך אחד המופעים לציבור הדתימ הגיע מישהו לשפת הבמה", מספר ג'קי. "חשבתי שהוא רוצה להתלונן או להעיר משהו, ולא הבנתי מה קרה. בסוף התברר שהוא בא לבקש טרמפ. אין עוד קהל בעולם שמישהו יבוא תוך כדי ההופעה וישאל במהלך אחד הקטעים – בסוף הערב, יש לך מקום לירושלים?"

אריאל, הלם תרבות?

"לא הבנתי מה מתרגש עלינו. אבל כשחושבים על זה – ג'קי בנה את עצמו כירושלמי, שישלם".

ג'קי: "שיהיה ברור שבסוף הערב הסעתי אותו לירושלים. מאז אנחנו מספרים לפעמים את הסיפור הזה בהופעות, וקורה לא פעם שבסוף ההופעה ניגש אליי מישהו ואומר – אתה בטח תצחק עליי, אבל... יש מקום לירושלים?"

ולסיום, השאלה האסורה בצה"ל: עד מתי?

"היו עד היום מאות הופעות", מספר ג'קי, "ובערך במופע החמישים הסתכלנו אחד על השני ואמרנו – ראבק, אנחנו ככל הנראה הולכים להופיע עם זה, בעצימות זו או אחרת, עד יומנו האחרון".

אריאל: "אנחנו מספיק זמן בשטח כדי להבין שזה מיוחד".

ג'קי: "המציאות הישראלית תמשיך לספק לנו חומרים".

המופעים הקרובים במסגרת חגיגות 13 שנים למופע המשותף "לכו אתם":

ירושלים מוצ"ש כ"א בטבת (29.12) ב"נוקטרנו" – 077-7008510

תל אביב חמישי י"ח בשבט (24.1) ב"טוקהאוס" – 9116*

 צילום: אביטל דן

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
מופת הגורן

  אבי רט כותב על...

התעשייה

  כל מה שרציתם לדעתם...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

דניאל 055-920-5666

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם