יהודים יקרים

 8 hokara
"הגולה צמאה לחיבור, אין דרך אחרת מלכתת את רגלינו ולהגיע לשם בעצמנו"
כך יצאו להם שישה פצועי צה"ל צעירים בהובלת תא"ל במיל' אביגדור קהלני למסע אינטנסיבי של שמונה ימים אל שתים עשרה קהילות בארצות הברית ועשרים וחמישה בתי ספר יהודיים כדי לחבר אותם לצה"ל ולמדינה; הכול בהתנדבות מלאה ובתחושת שליחות מרוממת במיוחד. אף גוף ממשלתי אחד לא נתן להם את חסותו, שום גוף תקשורת לא טרח לספר על המסע המרומם הזה, ובכל זאת חברי המסע הזה מלאים סיפוק לנוכח התהודה המפתיעה שקיבלה כל מילה שהוציאו מפיהם * אנשי עמותת 'אל עמי', יוזמי המסע, מבינים שחייב להיות לו המשך

איתמר מור

רס"ן שלומי ביצ'ה הוא בחור קשוח. הוא נאלץ לגלות קשיחות כבר כשהיה ילד, כשעלה לבדו מאתיופיה לארץ ולמד בפנימייה. גם בצבא הוא הרגיש שמצפים ממנו ליותר ממה שמצפים מאחרים. הידיעה הזאת דחפה אותו לצאת לקורס קצינים ולהפוך לאחד הקצינים המוערכים בחטיבת הנח"ל.

את כוחות הנפש הוא נאלץ לגלות שוב לאחר שנפצע במלחמת לבנון השנייה בקרב קשה בכפר חולה בדרום לבנון. לאחר שהחלים ועבר שיקום ארוך התעקש שלומי לחזור לצה"ל, ושם הוא משרת גם היום, בחטיבה להתעצמות טכנולוגית מבצעית.

ואולם על אף קשיחותו גם שלומי מודה שהשתתפותו במשלחת פצועי צה"ל לקהילות יהודיות בארצות הברית בנובמבר אחרון הייתה אחת החוויות הקשוחות אך גם המספקות שחווה עד היום. שמונה ימים אינטנסיביים מאוד, עמוסים מבוקר ועד ליל כפשוטו, עם בני נוער ומבוגרים, בשיחות על זהות יהודית, על מדינת ישראל ועל צה"ל.

"יותר מלוח הזמנים האינטנסיבי הקושי היה בחלק גדול מהמקרים קושי נפשי", הוא מספר. "אתה מוצא את עצמך בסיטואציה שאתה מספר על הפציעה שלך ארבע פעמים ביום, יום אחרי יום ללא הפסקה. אי אפשר שלא להגיע להצפה רגשית גדולה. ביומיים האחרונים של המסע כבר הרגשתי שאני מדבר בלי רגש, כמו רובוט. אבל הייתה ידיעה ברורה שדווקא הסיפור שלי, כבן העדה האתיופית שהגיע לפיקוד, לתפקידים ולקצונה בכירה, סותר כל אמירה על גזענות, אפרטהייד או אפליה במדינת ישראל. הרגשתי שליח".

בשנת 2014 החליטה ממשלת ישראל לייחד את י"ז בכסלו בכל שנה ליום ההוקרה לפצועי צה"ל ולנפגעי פעולות האיבה. אירועי היום מופקדים בידי מנהלת 'זהות' ומשרד החינוך, ואחד הגופים הפעילים ביותר בתחום הוא עמותת 'אל עמי', שהחלה בשנה האחרונה להפעיל את מיזם 'איתם ולמענם' במלואו: ליווי של פצוע צה"ל ומדריך 'אל עמי' בכמה מפגשים, הפקת טקס, הפקת סדנה שהתלמידים עצמם מעבירים בכל הכיתות של השכבה, סיור בבית הלוחם ואירוע חווייתי מסכם.

ביום זה פצועי צה"ל באים לבתי ספר ומשוחחים עם תלמידים על מנהיגות ועל שליחות, והתלמידים מצידם מקבלים אחריות להפקת הטקס הבית ספרי. הפרויקט של 'אל עמי' פועל היום בשמונה בתי ספר חילוניים בארץ, אולם הוא פועל בה בעת גם בחו"ל.

זו השנה השלישית שהעמותה מוציאה משלחת של פצועי צה"ל לבתי ספר יהודיים ולקהילות בארצות הברית סביב תאריך יום ההוקרה לפצועי צה"ל. השנה קיבלה המשלחת חיזוק ניכר בדמותו של אביגדור קהלני, גיבור ישראל, שחבר למשלחת משום שבעיניו נכון וחשוב להפוך את יום ההוקרה ליום כלל-יהודי ולא רק ישראלי.

שניים עומדים מאחורי הפרויקט הזה: הרב עמי כהן, חבר הנהלת 'אל עמי', ושמואל בן אדיבה, העובד בעמותה. פעילות העמותה בחו"ל מוכרת פחות בישראל, אך בקהילות היא כבר הספיקה להפוך לשם דבר. במינימום תקציב (כל השותפים במשלחת עושים זאת בהתנדבות מוחלטת), אבל בהשקעות לא מבוטלות הן של זמן עבודה של חצי שנה, והן של תקציבים וגיוס משאבים לכל הנדרש להוצאת משלחת מכובדת; זאת, גם בזכות הרבה נכונות ותרומות של הקהילות היהודיות. העמותה מסייעת בייצוב הזהות היהודית של הקהילות במערב ארצות הברית ותורמת למערכת ההסברה על דמותו המוסרית של צה"ל.

"את יום ההוקרה בישראל עדיין לא מכירים; על אחת כמה וכמה בחו"ל", מסביר הרב עמי. "מבחינתנו, כגוף שעוסק בחינוך לזהות יהודית, יש פה קרקע פורייה לחיזוק הקשר עם נוער חו"ל ולביצור הזהות היהודית שלהם והקשר לארץ ולציונות. בשונה מיום הזיכרון, יום ההוקרה מאפשר לעשות את כל זה באמצעות מפגש עם אנשים חיים.

"המשאב שנקרא לוחמי צה"ל חיוני במערכה לגדיעת הנרטיב השקרי הטוען שצה"ל הוא צבא לא מוסרי שעושה פשעי מלחמה. כשאנשים נפגשים עם לוחמים שנפצעו בקרב, לא פעם אגב שמירה על מוסר לחימה גבוה ועל חיי אדם של בלתי מעורבים, הם לא יכולים להישאר שווי נפש".

אביגדור קהלני: "לא הבנתי איך יכול להיות שפרויקט כזה מתקיים בצורה וולונטרית לחלוטין, והכול מתחת לרדאר. בכל המשלחות שהשתתפתי בהן בעבר היה גוף ממלכתי מרכז, ופה כאילו יצאנו אל הלא נודע. גוף קטן כמו 'אל עמי' שם כסף, מארגן את הכול, ובסוף גם לא מצפה שמישהו יודה לו או יכיר בפעילות שלו. זה היה לפלא בעיניי מהרגע הראשון. גם ברמה התודעתית וגם ברמה הטכנית. למפרע הבנתי שהתודה היא בעצם הגעתנו לקהילות

שניהם, גם הרב עמי וגם שמואל, מספרים כי האתגר הגדול ביותר שעמד בפניהם כשיצאו לדרך היה לאתר מקרב הפצועים את האנשים הנכונים למשלחת כזאת. לשניהם היה ברור כי חברי המשלחת יכולים להיות רק מי שנפצעו בפעילות מבצעית, שיש להם יכולת ביטוי ושליטה בסיסית באנגלית ומונעים ערכית מהתחום הציוני. ועם זאת מאז המשלחת הראשונה, שהוכתרה כהצלחה מסחררת ושמעה החל לעבור מפה לאוזן, משתתפים פוטנציאליים החלו לפנות אל השניים. ב"אל עמי" מספרים כי הם כבר מתכוננים למשלחת לשנה הבאה ומחפשים אנשים טובים ושותפים שרוצים לקחת חלק.

"כשאומרים משלחת לארצות הברית זה יכול להישמע כמו כיף או נסיעת מרגוע, אבל צריך לומר שמדובר בהפך הגמור", מספר שמואל. "שישה אנשים נעים בין עשרים וחמישה בתי ספר ושתים עשרה קהילות בשמונה ימים, והכול מתפרס על שטח העצום של ניו יורק, ניו ג'רזי ומנהטן. הלכנו לעבוד ולהניף את הדגל. היה גם כיף, אבל לא במובן הרגיל שחושבים עליו כשמדובר בחו"ל. זו הסיבה שהמיון למשלחת קפדני מאוד. מי שלא מבין שמדובר בשליחות ציונית-חינוכית לא יוכל לעמוד באינטנסיביות".

האם גם הקהילות בארצות הברית מתכוננות לקראת הגעת המשלחת?

"בוודאי. חודשים לפני יציאת המשלחת אנחנו שולחים לבתי הספר שם חומר על מהות יום ההוקרה, על הפצועים שיגיעו אליהם ועל המשלחת בכלל. לכל בית ספר מגיע זוג פצועים, וכל בית ספר מקבל מידע מפורט עליהם: תמונות, מקום מגורים, גיל, מצב משפחתי ונסיבות הפציעה. הפצועים עצמם לא מודעים להכנה שמתרחשת לפני הגעתם לבתי הספר. תמיד יש רגע של שוק כשהם נתקלים במאות ילדים שכולם יודעים איך קוראים להם, בכרזות ברוכים הבאים, בטקסי קבלת הפנים. הם לא מבינים איך מזהים אותם עוד לפני שהם הציגו את עצמם. אז בדרך כלל מגיעות הדמעות.

"גם הקהילות עצמן נרתמות הירתמות יוצאת דופן. חברי המשלחת מפסידים ימי עבודה ומשקיעים בהכנה המון זמן וכסף. את האירוח עצמו הקהילות המקומיות מממנות. דנה ועמי אריאל מרעננה, חברים טובים של הרב עמי, העמידו לרשות המשלחת את הבית שלהם בניו יורק לאורך כל התקופה. מנכ"ל חברת ההשכרה 'הרץ' תרם רכב למשלחת לכל התקופה. חבר הקהילה הסורית בברוקלין תרם עוד רכב. הדירות עצמן היו מאובזרות לחלוטין, עם מקררים מלאים, מפוצצים במטעמים. כמובן, הכול כשר למהדרין. ב"ה הצלחנו לקנות לעצמנו שם טוב.

"היום בתי ספר יהודיים בארצות הברית פונים אלינו. לפעמים הורים מתקשרים בטענות למה המשלחת לא הגיעה לבית הספר של הילדים שלהם. בבתי הספר היהודיים מעורבות ההורים מאוד גדולה משום שמדובר במוסדות פרטיים שעולים להורים הרבה מאוד כסף. כשהורה כזה שומע שבית הספר של הילדים שלו דחה הצעה לביקור של המשלחת, יוצא לו עשן מהאוזניים. להורים חשוב מאוד שהילדים יפתחו זהות יהודית וקשר לישראל. אלו רכיבים מחויבי המציאות מבחינתם להמשכיות. זו ממש השליחות שלנו כעמותה שמתעסקת בזהות יהודית".

על ארוחת הבוקר הופקד קהלני

אם תהיתם, סדר היום של המשלחת צפוף: ב-7:30 בבוקר הם כבר מחוץ לדירה, בדרך לבית הספר הראשון. החברים שבים ונפגשים בחצות אחרי סבב של ארבעה-חמישה בתי ספר ועוד שתי הרצאות ערב בקהילות. ארוחת ערב, שיחת סיכום ותכנון למחר. ארבע שעות שינה, וחוזר חלילה.

אביגדור קהלני, האבא וה'מפקד' של הקבוצה, לקח בבוקר פיקוד על הכנת החביתות. על ארוחות הערב רוב חברי המשלחת מעדיפים שלא לדבר. "אין ספר שמבחינה קולינרית יש לנו לאן להתקדם", אומר שמואל בחצי חיוך.

הרעיון להרחיב את פעילות 'אל עמי' גם אל התפוצות נולד אצל הרב עמי כהן מתוקף היותו הממונה על תחום גיוס המשאבים של הארגון. בנסיעותיו בעולם לשם גיוס כספים הוא הבין כי יצירת קשר ערכית וחינוכית תועיל לא רק לתהליך גיוס המשאבים אלא לעם היהודי כולו.

לכאורה רעיון נפלא של win-win, אבל למה פעילות המשלחת אינטנסיבית כל כך?

"אני מוכן לקבל כל הערה בנוגע למשלחת. אני פתוח לשמוע, לתקן ולשפר, חוץ מבעניין הזה של אינטנסיביות המשלחת, כי זה מה שמעניק לה את האופי המיוחד שלה. התפיסה שלנו חינוכית, ובשביל זה באנו לעבוד.

רס"ן שלומי ביצ'ה: "אתה מוצא את עצמך בסיטואציה שאתה מספר על הפציעה שלך ארבע פעמים ביום, יום אחרי יום ללא הפסקה. אי אפשר שלא להגיע להצפה רגשית גדולהאבל הייתה ידיעה ברורה שדווקא הסיפור שלי, כבן העדה האתיופית שהגיע לפיקוד, לתפקידים ולקצונה בכירה, סותר כל אמירה על גזענות, אפרטהייד או אפליה במדינת ישראל. הרגשתי שליח"

 

"אומנם טכנית אין לעמותה יכולת להוציא עשרים איש ולתת לכל אחד להרצות רק שתי הרצאות ביום, אך גם אילו הייתה האפשרות, מבחינה ערכית זה לא נכון בעיניי. אילו היה לי כסף להוציא עשרים איש במקום שישה, הייתי מוצא עוד שישים בתי ספר וקהילות לדבר בהם, והיינו עובדים קשה בדיוק באותה מידה אם לא יותר, כי לוגיסטית הכול היה מסובך יותר. הנס הגדול הוא ששישה אנשים מסורים עושים בשמונה ימים מה שמשלחת רשמית של חמישים איש לא הייתה מצליחה לעשות. הכול בנוי על המסירות ועל ההתנדבות".

איך חברי המשלחת מתגברים על מחסום השפה?

"מתברר שדי בקלות. אומנם לא כולם מדברים אנגלית שוטפת, אך מסתבר שתחושת השליחות מצליחה לגשר על פערים. החלום שלי לקראת שנה הבאה הוא להשיג מימון שיאפשר להעניק לכל פצוע שיוצא במשלחת קורס ייעודי באנגלית. זה יעניק להם כלים והעשרה שיוכלו לשרת אותם גם בחיים בכלל.

"הקומה הבאה היא להכשיר מתוך הפצועים שגרירים שיתמחו בדיבור ובהעברת שיחות, ואז לשלוח אותם לכל אורך השנה לקהילות ברחבי העולם. כשאנשים ערכיים מדברים את שפת המקום וגם שפה ערכית שאנחנו מבקשים לקדם, הם אוצר שלא יסולא בפז".

את המסקנה הזאת אומר גם רס"ן שלומי ביצ'ה הקשוח. אחרי שנרגע מהנסיעה התובענית הוא מגיע לכלל מסקנה שהיה אפשר למנף אותם טוב יותר.

"עשינו עבודה חשובה, אבל בתכלס רוב הזמן הרימו לנו להנחתה", הוא אומר. "ביקרנו בעיקר במקומות ידידותיים, ולדעתי יכולנו לעשות הרבה יותר אם הקהל שלנו היה אוהד פחות. נעים מאוד לבוא לקהילות ולבתי ספר שמחכים לך ומריעים לך, אבל מפגשים נוחים פחות, כאלה שיש בהם חיכוך, כמו הקמפוסים באוניברסיטאות, שמוצפים בהמון אנטי-ישראליות, הם המטרה העיקרית. חבורה כמו שלנו יכולה להתמודד עם כל טיעון וכל אמירה של כל סטודנט שקצת שטפו לו את המוח. אנחנו לא רק מדברים. אנחנו הדבר בעצמו".

האם המשלחת הולידה ביניכם חברויות חדשות או מיוחדות?

"מאחר שכולנו פצועים שנפגעו בפעילות מבצעית, יש לנו יכולת לפתח שיח ועידוד הדדי בבסיס. כשאתה מזהה מישהו שדומה לך באופי השירות אתה יכול לפתוח איתו דברים שאתה לא יכול לפתוח עם אף אחד אחר, אפילו לא עם אשתך. יצא שאנחנו חבורה שבה כולם מבינים זה את זה גם בלי מילים. זו הייתה חוויה מעצימה ומשמעותית".

צידה לקולג'

לא רק שלומי מדבר על המשלחת כעל חוויה תרפויטית. גם נועם דדון (30), לוחם דובדבן שנפצע בצוק איתן, מספר שנתרם יותר משתרם. נועם נפצע במקרב קשה בעזה. הוא נפגע ברגלו ועבר שיקום ארוך שנמשך כשלוש שנים וכלל שבעה ניתוחים.

"השתתפתי בעבר בכמה משלחות פצועים", הוא מספר. "יצא לי לדבר גם לפני חיילים ונוער, אבל במשלחת כזאת לא השתתפתי לפני כן. אשכרה באנו לעבוד. לפעמים אני אומר לעמי בצחוק שכשהוא הציע לי להצטרף הוא טשטש אותי. זו אינטנסיביות של עשייה שבאה עם תחושה אדירה של סיפוק, מטרה וערך. אתה ישן ארבע שעות בלילה, וכל שאר הזמן בפעילות.

"גם השבת לא הייתה בדיוק מנוחה. הולכים ברגל מבית כנסת לבית כנסת ומקהילה לקהילה. ולמרות הכול לצד העשייה יש גם תרפיה. אתה פותח פצעים שאין לך בדרך כלל כוח לפתוח. דווקא כי שואלים אתה מוצא את הכוחות לדבר ולשתף. אתה נתרם ותורם".

מה הייתה גולת הכותרת של הנסיעה מבחינתך?

"השיחה המשמעותית ביותר בעיניי הייתה בקהילת מֵרִיק בלונג איילנד. זו קהילה רפורמית, שבה דווקא מזדהים פחות עם ישראל. השאלה הראשונה שבה הייתי מתחיל את השיחה היא מי בקהל ביקר בארץ. לפי מספר הידיים המורמות אתה יודע עם מי יש לך עסק. לרוב בין שבעים לשמונים אחוז מהנוכחים מרימים יד. במריק רק אדם אחד הרים את ידו. זה היה מפתיע. הבנתי שהגעתי למקום של חוסר מודעות מוחלט.

"האנשים בקהילה הזאת שולחים את הילדים לבתי ספר ציבוריים לא יהודיים. הם בונים את הדעות ואת הידיעות שלהם על ישראל ועל צה"ל על בסיס מאמרי מערכת בניו יורק טיימס ובוושינגטון פוסט. לכאורה זה מקום לא מאוד אוהד, אבל דווקא שם הרגשתי הכי חזק את הסיבה שיצאתי לנסיעה הזאת.

"הגעתי למריק בסוף יום של הרצאות. כבר הייתי גמור ועייף, ולמרות זאת מצאתי את עצמי עומד ומדבר איתם כמה שעות ברצף. כשהכול נגמר הייתי מלא אורות ואנרגייה. הבנתי שממש עשינו שינוי. דיברנו בעיקר על גאווה ועל זהות יהודית. יש שם לא מעט צעירים שעומדים ממש לפני תחילת לימודים באוניברסיטאות ובקולג'ים, ומחכה להם שם קרב לא קל בכלל. הענקנו להם מעט צידה לדרך".

מתי מעבדים את כל החוויה הזאת?

"רק אחרי שחוזרים לארץ. כשאתה בתוך העשייה אתה מוצף, עייף ועמוס. אתה מדבר ימים שלמים בשפה שהיא לא שפת האם שלך. אתה מוצא את עצמך בסיטואציה לא טבעית של עמידה מול קהל, משהו שרובנו, חוץ מאביגדור, לא מכירים מהיומיום. זה סוחט.

"מצד שני החוויה הזאת הייתה מאוד מחזקת. הדינמיקה המופלאה שהתרקמה בין כולנו הולידה חברויות לחיים. הגעתי למשלחת בהרבה חששות: איך אסתדר? את מי אכיר? יהיה לי טוב? בדיעבד כל החששות התבדו. היה משהו מאוד הרמוני בחבורה הזאת, ואין לי מושג אם ההרמוניה הזאת הייתה יכולה לבוא לידי ביטוי בדרך אחרת. כולנו מצאנו את עצמנו מחכים ממש למפגשים המשותפים בסוף היום כדי לדבר, לפרוק את המתח, לפוגג את הלחץ. עצם הידיעה שכולנו חווים את אותם רגשות ונמצאים באותם קשיים הרגיעה מאוד".

ברק בעיניים

אביגדור קהלני, כוכב המשלחת שהפך למפקד הלא רשמי, אבא וטבח חובב, מספר גם הוא על ההפתעה הגדולה שלו מהמשלחת ומהחוויה הייחודית שלה, בעיקר על רקע חששותיו שהמשימה לא תצלח.

"השאלה הראשונה ששאלתי את הרב עמי כשהוא התקשר אליי וביקש לרתום אותי למשלחת הייתה: 'מי אומר לך תודה?'" הוא מספר. "לא הבנתי איך יכול להיות שפרויקט כזה מתקיים בצורה וולונטרית לחלוטין, והכול מתחת לרדאר. בכל המשלחות שהשתתפתי בהן בעבר היה גוף ממלכתי מרכז – צה"ל, הכנסת, הממשלה או המוסדות הלאומיים. פה כאילו יצאנו אל הלא נודע.

"גוף קטן כמו 'אל עמי' שם כסף, מארגן את הכול, ובסוף גם לא מצפה שמישהו יודה לו או יכיר בפעילות שלו. זה היה לפלא בעיניי מהרגע הראשון. גם ברמה התודעתית וגם ברמה הטכנית. למפרע הבנתי שהתודה היא בעצם הגעתנו לקהילות. מאוד התרגשו מהגעתנו".

חוץ ממך כל שאר הלוחמים במשלחת בני 20–30. זה הפריע לך או להם?

"אני לא הרגשתי בכך. ניסיתי לחזק אותם ולתת לצעירים טיפים מהניסיון, כי לרובם זו הייתה הפעם הראשונה שדיברו לפני קהל. חלקם התרגשו מאוד. מאחר שאני כל החיים פחות או יותר עומד מול קהל, יכולתי להרגיע, לווסת, להסביר איך לתמצת מסרים בבהירות ובפשטות, בהתאם לקהל.

"חוץ מזה כולנו לוחמים. החבר'ה האלה הם מלח הארץ אחד-אחד. המשלחת הזאת העניקה לנו הזדמנות להכיר זה את זה ברגעים של לחץ ושל אינטימיות. אתה מבלה שמונה ימים בדירה אחת איתם. הולך לישון איתם. מכין איתם ארוחות. תקוע איתם בדרכים המושלגות של ניו יורק. אלו אפיזודות שמאפשרות לך להכיר בן אדם היכרות אמיתית. האינטנסיביות הזאת מתנקזת בסוף היום אל הדירה. כשאתה רואה אצל כולם את הברק בעיניים, אתה יודע שאלו הטובים שבטובים".

איפה במיוחד הורגשה תחושת השליחות?

"אני הרגשתי את זה פחות במפגשים בבתי הספר ויותר בערבים שבהם הגענו לשוחח עם הקהילות. באחד הערבים היה לנו מפגש בבית כנסת כיכר לינקולן במנהטן. ההערכה של המארגנים הייתה שיגיעו חמישים איש. ירד שלג באותו לילה, וההערכות היו אפילו עוד יותר סקפטיות. בפועל הגיעו שלוש מאות וחמישים איש. כולם, כולל המארחים הנפלאים שלנו אריאל ורויטל אקרמן, נדהמו. הם ביקשו ברגע האחרון מהקייטרינג להוסיף עוד מאה מנות. כל הזמן הוסיפו עוד ועוד כיסאות.

"עמי ביקש ממני להביא איתי למשלחת מאתיים עותקים של הספר 'עז 77', שהוצאתי לאור את תרגומו לאנגלית לפני כמה חודשים. היה לי ברור שכמו שהספרים טסו לארצות הברית, כך הם יחזרו איתנו ארצה. בתוך עשר דקות הכול נחטף. אנשים עמדו בתור חצי שעה כדי ללחוץ יד ולקבל הקדשה. אנשים ביקשו חיבוק. חלקם בכו בהתרגשות.

"זו חוויה מיוחדת מאוד. מעבר לזה נדהמתי מהגישה הממלכתית של כל חבריי למשלחת. זה לא מובן מאליו דווקא משום שבמוסדות המדינה הרשמיים לא מודעים בכלל למשלחת הזאת ולפועלה. אף אחד לא אומר תודה לפצועים האלה, אבל הם את התודה שלהם קיבלו במבטים של האנשים שפגשו".

מה גרם לך להירתם למשלחת?

"לא היה לי קל להחליט שאני מצטרף. נסעתי והרציתי מספיק במהלך חיי. פנו אליי אחרי ששמעתי רשמים מחבר שלי, דורון לוינסון מרמת השרון, שהיה במשלחת בשנה שעברה וחזר כולו מוקסם. ידעתי שאנחנו הולכים לעשות משהו יפה, אבל לא תיארתי לעצמי עד כמה. מתברר שלמרות גילי החבר'ה שהיו איתי במשלחת הצליחו להתחבר, ונרקמה ידידות אמיצה. שוב ראיתי עד כמה הגולה צמאה לחיבור ולשמוע אנשים מהארץ.

"המסע הזה חיזק אצלי את ההכרה שאין דרך אחרת מלכתת את רגלינו ולהגיע לשם בעצמנו. הבעיה היא שאין שום מוסד ממשלתי או לאומי שיכול לעשות את העבודה הזאת היטב. אני אומר זאת כמי שבעצמו היה חבר כנסת ושר. הבירוקרטיה והחסמים שצריך לעבור כדי להפיק משהו כזה אינסופיים: חומות של ועדות, ביקורות ומכרזים.

"מי שרוצה לסמוך על המדינה יצטרך לחכות שנים על שנים כדי שמשהו אחד קטן יצא לפועל. והנה פה קמה חבורה והחליטה לעשות את זה בהתנדבות, והיא עושה פלאים. מהפכות מתחילות תמיד מהשטח. הדברים הגדולים לא צומחים ממוסדות אלא מחבורה של משוגעים שמחליטה לשנות את העולם".

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
מופת הגורן

  אבי רט כותב על...

התעשייה

  כל מה שרציתם לדעתם...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

דניאל 055-920-5666

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם