הרופאה מהמשואה

 8 hodaya
לכבוד החלומות, שהם חזקים יותר מכל מכשול
"אני הודיה בת מיכאל והדס אוליאל
משיאה משואה זו לכבוד בעלי הצרכים המיוחדים שקמים בכל בוקר למלחמת העצמאות הפרטית שלהם,
לכבוד בית הספר לרפואה בטכניון שהיה לי בית חם ותומך, וכל בתי הספר לרפואה בארץ, אשר מחנכים את דור העתיד של הרופאים בישראל למקצועיות רפואית ולרגישות אנושית.
לכבוד הוריי ובני משפחתי האמיצים,
ולכבוד כל ההורים המאמינים בילדיהם בלי גבול ובלי סייג, והם מקור הכוח והעוצמה.
"כל מה שילד צריך זה מבוגר אחד שיאמין בו".
לכבוד החלומות, שהם חזקים יותר מכל מכשול,
ולתפארת מדינת ישראל"
בתוך ההתרגשות של הדלקת המשואות, לא ברור כמה הצלחנו להבין את גודל הסיפור של הודיה אוליאל. כך הצליחה אישה הלוקה בשיתוק מוחין (CP) להיות רופאה מן המניין. כך הצליחה הרופאה הדתייה בת ה-28 לרגש מדינה שלמה ואולי לעזור לכמה מאיתנו שיש להם מגבלה כלשהי לשים אותה בפרופורציה הנכונה * "אצלי רואים את התמודדות", היא מבקשת לחדד, "אבל גם מי שלא רואים עליו שיש לו קושי יכול להחזיק בקושי"

נדב גדליה

פוסט שהפך את הכותבת שלו למשיאת משואה, עוד לא היה לנו. נראה שאפילו צוקרברג בהלם מכוחו של פוסט מתפשט. כדור ההכרה החל להתגלגל לפני כמה חודשים. הודיה אוליאל (28) חשפה ברשת החברתית את סיפורה האישי ועוררה השראה אמיתית אפילו בעולם הלייקים המזויפים: היא נולדה עם CP, שיתוק מוחין, והצליחה בלימודי הרפואה חרף הקשיים. עוד כמה חדשים יודבק על חלוקה הרפואי התג 'דוקטור'. בינתיים היא מצוננת קצת. הר הרצל הקריר, לעיונך. "אתה לא מבין, היה מאוד קר שם", היא צוחקת. "שתיתי מלא תה, עכשיו זה משתפר".

היכן תפסה אותך הבשורה שנבחרת להדליק משואה?

"הייתי בדרך חזרה מהעבודה בבית חולים, בסטאז', והתקשרה השרה מירי רגב", משחזרת אוליאל. "זה היה מאוד מפתיע. התרגשתי מאוד כשהיא בישרה לי שנבחרתי להדליק משואה. זה כבוד גדול. האפשרות להעלות את המודעות להתמודדות שנדרשת מאנשים עם מוגבלויות שימחה אותי יותר מהכול. למרות שלכל אחד יש הקשיים שלו, הרגשתי כל הזמן שיש לי התמודדות שונה. התמודדות עם מוגבלות היא דבר שהרבה פעמים נרתעים ממנו, לא מבינים אותו".

והמחיר הוא חשיפה. איך את מרגישה עם זה?

"נכון, היום חשבתי על זה שכל החשיפה הזאת הייתה פשוט טירוף. במיוחד עכשיו אחרי הטקס. בחרתי להעביר מסר מסוים ואני שמחה שזה קרה, אבל אחר כך הבנתי שלא פחות חשוב גם לשמור על עצמי".

ילדות מופלאה

הודיה אוליאל נולדה באשדוד בשבוע ה-27 להריון, בעקבות ירידת מים מוקדמת. היא אושפזה במשך שלושה חודשים בפגייה ובהמשך אובחנה כלוקה ב-CP, שהתבטא בפגיעה מוטורית ברגליים, ללא נזק פרוגרסיבי למוח. הוריה התעקשו שתלמד במוסדות חינוך רגילים וטיפלו בה במסירות. לשם כך אימה אף התפטרה מעבודתה. במקביל ללימודיה בבית הספר 'שחר' באשדוד ובאולפנה התורנית-מדעית המקומית, עברה אוליאל עשרות טיפולי פיזיותרפיה וחמישה ניתוחים אורתופדיים. זמני ההחלמה הארוכים הנביטו במוחה את הרעיון להפוך בעצמה לרופאה. "היה הרבה 'זמן מת' שאין מה לעשות בו ונורא משעמם. היו לי הרבה מחשבות וחשבתי לעצמי שאני רוצה להיות רופאה. רופאת ילדים נירולוגית".

החלום האישי דחף את אוליאל להשקיע בלימודים בכל הכוח. החברה הסובבת לא תמיד ראתה אותה בעין רכה. "היה לי מורכב חברתית ביסודי. היו לי מכשירים, הייתה לי סייעת צמודה, לא היה לי קל מבחינה חברתית, ילדים נרתעים לפעמים מהשונה", היא אומרת בעדינות.

במרחק הזמן את מבינה את אותם ילדים שלא התייחסו אלייך יפה?

"צריך להבין לפני הכל מה זה CP, שיתוק מוחין. הרבה פעמים יש בורות מצד אנשים לגבי זה. CP היא פגיעה במוח שיכולה להתבטא בכל מיני צורות. זה לא חייב להיות דווקא פגיעה קוגניטיבית, למרות שזה מה שאנשים נוטים לחשוב בדרך כלל.

"יש כל מיני מערכות בגוף – המוח שלנו אחראי לא רק על מה שחושבים, אף שהוא כמובן גם 'חושב'. המוח אחראי לפעולות שאנחנו עושים. אצל אנשים עם שיתוק מוחין, כמוני, הפגיעה מתבטאת פיזית בלבד. אבל אנשים חושבים לפעמים שהכול הולך יחד ונרתעים, בגלל צורת ההליכה. למרות שברור שגם לאנשים עם פגיעה קוגניטיבית, פיגור, צריך להתייחס בצורה מכבדת. הם מבינים איך מתייחסים אליהם. כואב לי שזה ככה".

בבית הספר היסודי היה מורכב מדי להסביר את הבדלי ה-CP. ההליכה השונה עשתה את שלה ולא כולם העזו להתקרב ולברר באמת מיהי הילדה החרוצה בכיתה הנעזרת בסייעת צמודה. במעבר לאולפנה, עם כניסת האימה מציונים גרועים לחלל הכיתה, התרחש השינוי החברתי הדרמטי בחייה של אוליאל.

"באולפנה החלטתי שזה חייב להשתנות. המצב החברתי הזה לא יכול להימשך. לא אתן לזה לקרות כמו ביסודי. ויתרתי על הסייעת הצמודה. אבא שלי הביא אותי לאולפנה והחזיר אותי. מעבר לזה, עשיתי שינוי עצמי – החלטתי שאני לא נותנת לבנות לרדת עליי. אם יורדים עליי – אני עונה". זאת הייתה ההחלטה הדרמטית הראשונה בחייה, וגם סימן דרך במאמציה העקשניים בהמשך חייה במטרה להפוך לרופאה.

"במעבר לכיתה ז' היה מבחן בתושב"ע ובנות שהבינו שאני יודעת את החומר רצו ללמוד איתי. עוד לפני שהן באו סיימתי ללמוד למבחן לבד. הן הגיעו, שאלו אותי על עצמי ואיכשהו גם למדנו קצת אחרי שהן שאלו עליי", מחייכת אוליאל. "אני זוכרת שבהתחלה הן התחילו להקריא לי את החומר, לא ידעו שאני יודעת לקרוא... סוף סוף מסביב התחילו להבין את המצב שלי באמת". גם המבחן עצמו הפך לדגל ניצחון של בני האור על בני הסטיגמות. "באותו מבחן קיבלתי ציון מאוד טוב, היה בונוס, הבנות האלה קיבלו פחות והיה חשוב לי שידעו את הציון שלי בכיתה, שיבינו. אחת מאלה שבאו ללמוד איתי למבחן הייתה אחת החזקות בכיתה וגם זה תרם לשינוי".

תקופת האולפנה צבועה כיום בראשה של אוליאל בצבעים ורודים. "באולפנה היה מעולה. הלכתי לטיולים עם כולן. חשוב לי להזכיר את הרב בן נעים שדאג שאצא לכל הטיולים. הייתה בת שירות שהתלוותה אליי וסייעה לי, היה כיף".

"באולפנה החלטתי שזה חייב להשתנות. המצב החברתי הזה לא יכול להימשך. לא אתן לזה לקרות כמו ביסודי. ויתרתי על הסייעת הצמודה. אבא שלי הביא אותי לאולפנה והחזיר אותי. מעבר לזה, עשיתי שינוי עצמי – החלטתי שאני לא נותנת לבנות לרדת עליי. אם יורדים עליי – אני עונה"

 

חמלה והתעלמות כמעט ברגע אחד

אחרי האולפנה והשירות הלאומי בבית החולים אסף הרופא, פנתה הודיה ללימודי רפואה אינטנסיביים. היא עקרה מאשדוד הדרומית שבה גדלה ופנתה ללימודים בטכניון חיפה. שש שנים תמימות הובילו אותו לסטאז' שהיא עושה היום בבית החולים קפלן ברחובות, בדרך לקבלת הדוקטורט הרשמי בעוד כמה חודשים. על הדרך שבה להתגורר כעצמאית באשדוד, בדירה משלה, לא רחוק מבית הוריה המסייעים מפעם לפעם במה שנצרך.

וחברים, יש היום? אני תוהה. "בסופו של דבר, שש שנים לא גרתי באשדוד והקשרים מפעם התרופפו יחסית. הייתי צריכה להתחיל מאפס. בנות התחתנו, עזבו את העיר, אבל הלכתי לטכניון והכרתי שם חברים. רכשתי עם השנים. היה מורכב אבל יש לי משם עשרה חברים טובים".

"בהתחלה לא היה לי נעים לבקש בטכניון עזרה פיזית", היא משחזרת את תקופת תחילת הלימודים האקדמיים. "לפני השיעור הראשון ביקשתי עזרה והבנתי שלא מובן מאליו שעוזרים. פשוט אמרו לי שיופי שהתקבלתי ללימודים, אבל זה לא צריך ליפול עליהם. ככה".

ומדובר בסטודנטים לרפואה... איך הרגשת?

"לא הרגשתי כלום. הייתי בהלם. מצאתי בסוף מישהי שתוריד אותי לשיעור הראשון בפיזיקה". אט אט התאזנה החוויה הקשה. "השיעור הראשון היה של ד"ר יהודה רוט. ביקשתי שולחן רגיל – במקום כיסא כתיבה כמו שיש לרוב בהרצאות אקדמיות – כי יש לי קושי פיזי לשבת ולכתוב. ומה שקרה זה שהד"ר בעצמו גרר שולחן בשבילי לכיתה. הייתי המומה שהוא הביא לי שולחן. החוויה הזאת של האי-סיוע אל מול הסיוע קרתה תוך דקות, ברצף. הבנתי שכנראה כאן יהיו אנשים מאוד טובים וגם כאלה שאיך נאמר, יוסיפו לקושי".

איך התנהלת אחרי שחווית בעוצמה כזו טוב וחוסר חמלה כמעט בו זמנית?

"ידעתי ממי לא אבקש עזרה יותר. בשש שנים אנשים עוברים הרבה וגם יצא שעזרתי לאותם אנשים שלא ראו בנתינת עזרה עניין לגיטימי בסיטואציה של לימודים תובעניים, כולל אותו בחור ספציפי שסירב לעזור לי לפני השיעור הראשון. ריחמתי עליהם. זה כל כך לא אנושי".

נראה שהצלחת לנתק את רגשות הטינה בלי בעיה.

"תשמע, לשמור טינה נראה לי ילדותי. לא שמרתי טינה או משהו. זה מאוד רדוד להגיד דבר כזה ו'לנקום'. הפסד שלו שהוא לא עזר. בסך הכול ביקשתי יד. חמלה היא עניין של אופי".

אין ייאוש בעולם כלל

מהיכן את שואבת את כל הכוחות, למרות הקשיים, ללמוד ולהצליח בתחום הרפואה ובכלל, ולא להתייאש? אנשים עם הרבה פחות מגבלות מוצאים הרבה סיבות לחשב מסלול מחדש.

"זה בזכות שני דברים: קודם כול האמונה בקדוש ברוך הוא – היא שהחזיקה אותי גם בניתוחים שעברתי לאורך השנים; והמשפחה שלי – ההורים שלי ושני האחים שלי. וכמובן אנשים טובים שיצא לי לפגוש לאורך הדרך. היו גם כל מיני אנשים טובים שממש נתנו לי כוח. הם שידרו לי שהם מאמינים בי וזה הוסיף לי המון. אנשים שלא ראו במגבלה חולשה אלא מקור של כוח".

ועדיין, היו רגעי שבירה ספציפיים שחשבת בהם לעזוב הכול?

"ודאי שהיו רגעי שבירה, אבל איכשהו דווקא הקשיים גרמו לי למשהו הפוך – לחיזוק. כל פעם שחשבתי שחלאס וזהו, הגיעו ההחלטות והפתרונות איך להמשיך בכל זאת. למשל, בשנה הראשונה הסברתי לעצמי שאני לא מסתכלת על הלימודים כמשהו ארוך של שש שנים אלא שבוע-שבוע. זה הכול. רק כדי לא להתייאש. לא חושבת על זה שנשארו לי עוד חמש שנים, אלא עד יום חמישי הבא. היום שבו אני חוזרת להורים, שיהיה נחמד, ואז שוב – מתחילים עוד שבוע. קשה מאוד להביט על חמש-שש שנים, זה נראה כאילו אין לזה סוף".

בחיי היומיום, מה הרגע הכי קשה מבחינת התפקוד?

"כשאני צריכה לקום. כדי להספיק אני קמה מוקדם בבוקר, בארבע וחצי... נורא מבאס לקום מוקדם. גם את זה החלטתי להפוך לנעים בעזרת דברים פשוטים. אני שמה מוזיקה נעימה, עידן רייכל בדרך כלל, מתארגנת באיטיות אבל באווירה נעימה. עם הזמן חשבתי איך לייעל את ההתנהלות של הבוקר כך שאגיע למצב שאני יוצאת מהבית רגועה עוד יותר, גם מספיקה לשתות קפה כמו חברים שלי. ברוך ה', גם זה הגיע עם הזמן.בסוף השנה החמישית ובתחילת השישית כבר הספקתי לייעל את הזמן ככה שגם אספיק לאכול משהו לפני שאני יוצאת ללימודים".

גם מהלך היום עצמו נחתך לפיסות קטנות של טוב צנוע. "למדתי לחכות לרגע קטן של טוב. למשל: לזכור שבסוף היום אני אגיע הביתה ואשתה כוס קולה עם קרח ולימון. דברים קטנים שנותנים כוח. מדובר בעשר דקות שבהן אני לא חושבת על כל מה שמסביב. על זה שחצי שעה אני חולצת נעליים או על בחור שלא רצה לתת לי יד ולעזור לי. אז אני מנתקת את עצמי, לא חושבת על כלום. נכון שזה נראה קטן אבל זה עוזר לי מאוד".

ומה לגבי סוף היום, מה את עושה היום אחרי משמרת של סטאז' בבית חולים?

"אני הולכת לישון די מוקדם, באחת-עשרה בערך. לפני כן אני לפעמים נפגשת עם חברים, בית קפה פעם בשבוע. גם זה דבר שלקחתי על עצמי והקפדתי לעשות פעם בשבוע. העניין הזה של לצאת חשוב מאוד וקצת פחות יוצא לי לעשות את זה בתקופה הזאת, לצערי. לפעמים אני קוראת משהו שקשור לעבודה. אם ראיתי ניתוח מסוים למשל. מה שמעניין אותי. חוץ מאלה יוצא שבתקופה הזאת אני מדברת עם הרבה הורים לילדים עם צרכים מיוחדים שפונים אליי, מספרים על עצמם, מתייעצים, שואלים איך מתמודדים, דברים כאלה. עכשיו למשל פנה אליי בחור ששבר שתי ידיים. הוא ביקש טיפים להתמודדות. לא לכולם יש מי לשתף ומי שבאמת מבין את המגבלה, והם מרגישים בנוח לשאול אחת כמוני. החשיפה שלי נתנה להורים לילדים מיוחדים או שנמצאים בחוסר ודאות בנוגע לאבחון של CP - מקום לפנות אליו, ואני עושה את זה בשמחה".

"לפני השיעור הראשון והיו שאמרו לי שיופי שהתקבלתי ללימודים, אבל זה לא צריך ליפול עליהם. אבל בשיעור הראשון הד"ר בעצמו גרר שולחן בשבילי לכיתה. הייתי המומה שהוא הביא לי שולחן. החוויה הזאת של האי-סיוע אל מול הסיוע קרתה תוך דקות, ברצף. הבנתי שכנראה כאן יהיו אנשים מאוד טובים וגם כאלה שאיך נאמר, יוסיפו לקושי"
תמיד באמונה

בתהליך ההתבגרות היו לך שאלות אמוניות?

"לא היו לי בכלל, לא אז ולא היום", פוסקת אוליאל. "היה לי ברור שאני מאמינה באלוקים ואוהבת את זה שאני דתייה. אנשים לא מאמינים לי אבל ככה זה היה. כי לכל אחד יש הקשיים שלו. אני מתפללת, משתדלת לפחות להגיד ברכות השחר מדי יום. אני יודעת שיש איתי מישהו ואני לא לבד. אין לי מושג איך הייתי מסתדרת בלי האמונה, למרות שאני מכבדת גם אנשים שלא מאמינים. זכיתי להיוולד בבית דתי. בחלק מהמקרים נכנסתי לניתוח בלי ההורים שלי, מבחירה, כי קשה להם והבנתי שמוטב שאכנס לבד לחדר הניתוח כדי לא להכביד עליהם. בחדר הניתוח זה רק אני והקב"ה שאיתי".

מה הדבר שהכי מעצבן אותך ביחס לבעלי מוגבלויות?

"מעצבנת אותי התנשאות של אנשים. כשמסתכלים עליי בקצת סלידה של 'אצלנו אין דברים כאלה'. אף אחד לא יכול לדעת מה יקרה למישהו. לא הזמנתי את הבעיה הזאת. חניה בחניית נכים יכולה לפוצץ אותי וזה קורה לי לא מעט בחניה שלי למרות שיש תו נכה ומספר רכב. אנשים באים וחונים 'רק לרגע'. זה מפוצץ. היום אבא שלי עזר לי עם אישה אחת שחנתה לי בחניה, וכשפניתי אליה – היא פשוט התעלמה ממני".

כששומעים דבר כזה, לפעמים קשה להאמין שיוצא מאיתנו כזה רוע.

"זה לא חדש לי. בקניון אם אני מבקשת משהו ממוכרת לפעמים היא 'לא שומעת', כאילו. עמדתי פעם בתור ופניתי למוכרת, אז היא אומרת ללקוחה אחרת, עליי: 'אני לא מבינה מה היא רוצה'. נרתעה. אנשים מתבלבלים. היא כנראה חשבה שאני עם פיגור למרות שאני לא. ולא שצריך להתייחס לאנשים עם פיגור בצורה כזאת".

לאחרונה החלה הודיה להרצות בפני קהל, לספר את סיפורה. "חברה שלי שעובדת בבית ספר עם חבר'ה במצוקה הזמינה אותי לא מזמן וגיליתי שאני מאוד אוהבת לעשות את זה, גם בפני נוער וגם בפני מבוגרים".

מה המסר שלך לנוער ולאומה בכלל?

"יש לי שני מסרים ותודה על הבמה לומר אותם. דבר ראשון – לכולם יש קשיים, אבל לי יש קושי שהוא בולט. זה כל ההבדל בין בעל מגבלה למי שאין לו מגבלה. ולקשיים יש פתרונות. אפשר לעקוף את הקשיים. להתמודד. זה מה שאני עושה ועל זה אני מספרת. אני לא אומרת שזה קל אבל הקושי הוא חלק מהדרך להשגת האתגר הגדול.

"דבר שני: להבין שגם מי שלא רואים עליו שיש לו קושי יכול להחזיק בקושי. ולכן, כשפוגשים חבר לחשוב שאולי הוא בתקופה שהוא סובל וצריך סיוע כלשהו. אנחנו צריכים להיות מאלה שלא מפיצים רע אלא לגלות חמלה כלפי כל אחד. אני לא אהיה חברה הכי טובה של מי שלא סייע לי, אבל קשה לי להתעלם מאדם שצריך עזרה ולא לחמול עליו. זה לא אנושי. לכן עזרתי גם לסטודנט שלא עזר לי. תשמע, יכולתי לומר שיש לי קושי אז לא אכפת לי מקשיים של אחרים. ואני חושבת ההפך, דווקא בגלל זה אני מחויבת לעזור".

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.; "נדב גדליה" בפייסבוק ובאינסטגרם.

 

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
מופת הגורן

  אבי רט כותב על...

התעשייה

  כל מה שרציתם לדעתם...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

דניאל 055-920-5666

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם